כשמדברים על “לתקן את העולם”, התמונה שעולה לרבים היא של החלקה: למחוק מחלוקות, ליישר הבדלים, שכולם יסכימו ויהיו פחות או יותר אותו דבר. עולם מתוקן כעולם אחיד.
אבל יש כאן בלבול יסודי, ואפשר לשמוע אותו הכי ברור במוזיקה. הרמוניה אינה כשכולם שרים את אותו צליל. זה נקרא אוניסון, והוא דל. הרמוניה היא ההפך: צלילים שונים, שכל אחד נשאר עצמו, ויחד יוצרים משהו שאף אחד מהם לא יכול לבדו.
הבדל בתוך יחס
בטבע ובמערכות מורכבות, יציבות וחיוניות באות לרוב דווקא מגיוון בתוך יחס, לא מאחידות. מערכת אקולוגית עשירה חזקה ממונוקולטורה; רשת של רכיבים שונים שמדברים זה עם זה גמישה יותר משורה של עותקים זהים. זו הכללה ממדעי המערכות, ויש לקחת אותה בזהירות, אבל הכיוון מבוסס.
אם לוקחים את זה למוסר, “תיקון” מקבל פנים אחרות. הוא אינו מחיקת ההבדלים אלא סידורם הנכון: שההבדל בין אנשים יפסיק להיות חיכוך ויתחיל להיות הרמוניה. לא פחות שונות, אלא שונות שמצאה את היחס שלה. זו כבר פרשנות, לא ממצא.
מה שהמסורת מציעה
לשון “תיקון” מוכרת בעיקר מהקבלה, שמדברת על עולם שבור שצריך לאסוף בו ניצוצות ולהשיב כל אחד למקומו: לא להמיס את הכל לאחד, אלא להחזיר סדר ליחס בין רבים. נסמן זאת כלשון של מסורת, לא כמדע. והרעיון אינו בלעדי לה: מסורות רבות חלמו על הרמוניה בין שונים, לא על מחיקתם. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא יותר מיפה.
למה זה נוגע בכם
ההבחנה הזאת קטנה ומשנה הכל. אם תיקון הוא אחידות, כל הבדל הוא בעיה לפתור. אם תיקון הוא הרמוניה, ההבדל הוא דווקא החומר שממנו נבנה משהו שלם יותר.
אז שאלה: איפה בחיים שלכם אתם מנסים לכפות אוניסון, שכולם יחשבו או יהיו אותו דבר, במקום שבו הרמוניה של שונים שמצאו יחס הייתה יפה יותר?