המדע יודע לכבות תודעה. הוא עדיין לא יודע מהי.

בלילה המוח יוצר עולם שלם — דמויות, מקומות, היגיון משלו — בלי שום קלט מבחוץ.

כמעט כל אטום בגופך יתחלף. אז מי נשאר "אתה"? לא החומר — התבנית.

תיקון עולם פירושו להחזיר את כולם לאותו דבר, או דווקא ללמד שונים לעבוד יחד בלי לבטל זה את זה?

אותו שיר מוויניל, מטלפון או מזמזום — בלי אטום משותף, ובכל זאת אותו שיר. מה ששרד הוא תבנית.

אפשר לתאר כל מה שהמוח עושה — ועדיין לא להסביר למה זה מרגיש משהו מבפנים.

מה אם "נשמה" היא לא חומר ולא ערפל, אלא הדפוס העמוק ביותר שמחזיק את כל השכבות יחד?

המוח מתחיל החלטה לפני שאתה מרגיש שבחרת. אז מי בעצם בחר?

הפיזיקה לא מצאה ב"עכשיו" שום מקום מיוחד. אז למה הוא כל מה שיש לנו?

מה אם בקצה העמוק של החומר אין כדורים קטנים בכלל, אלא משהו אחד שרוטט — וכל מה שאתם רואים תלוי באיך הוא רוטט?

אם אור ממלא הכל בלי שום מקום ריק, איך בכלל יכול להיווצר משהו נפרד? האר"י ענה: האינסוף נסוג.

אם תרצו לצייר איך "אחד" פשוט נעשה ל"רבים" מובחן, איזו מפה תשרטטו? הקבלה שרטטה אחת, בעשרה שלבים.

כשתפרקו דבר עד הקצה, מה תמצאו שם — חומר, או מידע? וילר הימר על מידע.

למה דווקא שבר, ולא שלמות, יהיה נקודת ההתחלה של עולם? אור גדול מדי, כלים שלא החזיקו, ניצוצות שהתפזרו.

כשערמתם זו על זו את השאלות הגדולות, האם הרגשתם שאותה צורה חוזרת מתחת לכולן — אחד שנעשה רבים?

הקבועים של הפיזיקה יושבים בטווח צר במיוחד שמאפשר חיים. תצפית אמיתית — ושאלה פתוחה.

מנהרה, אור, שלווה — מדווחים שוב ושוב. אמיתי כחוויה. מה הוא מעבר לכך נשאר פתוח.

כמעט כל תרבות מספרת על מבול. זיכרון משותף, או נפש אנושית משותפת?

ואם "חטא" אינו נקודה שמורידים לכם בלוח תוצאות, אלא רעש שמפר את היכולת של אנשים לעבוד יחד?

בשפת המקור "מלאך" פירושו שליח — לא יצור עם כנפיים, אלא תפקיד. ואם הוא תפקיד, אולי מה שחשוב בו הוא מה שהוא עושה, לא ממה הוא עשוי?

למה היקום מקשיב למתמטיקה? "האפקטיביות הבלתי-סבירה" — תצפית אמיתית, הסבר פתוח.

מה באמת קורה כשמתפללים — בלי הבטחות ובלי פסאודו-מדע. פעולה שמשנה את המתפלל.