זיכרון קולקטיבי

יש כאן עובדה אנתרופולוגית: מוטיבים חוזרים (מבול, בריאה, גיבור-תרבות) מופיעים בתרבויות מנותקות זו מזו. אבל יש לזה כמה הסברים מתחרים, וכולם ארציים: אסונות אמיתיים (הצפות) שהשאירו עקבות; מבנים קוגניטיביים משותפים שמייצרים סיפורים דומים; והפצה דרך מגע בין תרבויות.

וההסבר ה"ארצי" כבר מספיק מעניין בפני עצמו: ייתכן שיש בנו תבניות סיפור משותפות — לא בגלל זיכרון אחד, אלא בגלל שמוח אנושי בונה משמעות בדרכים דומות. זה לא דורש שום מנגנון על-טבעי.

ספקולציה  הקפיצה ל"זיכרון קולקטיבי" במובן מיסטי (שדה זיכרון משותף, ארכיטיפים יונגיאניים כישות ממשית) חורגת מהראיות. אפשר להזכיר אותה כהשערה תרבותית-פסיכולוגית, לא כעובדה.

קריטריון. כדי להעדיף "נפש משותפת" על פני "אסון משותף + קוגניציה משותפת", צריך משהו שההסברים הארציים לא מצליחים להסביר. נכון להיום אין צורך כזה — ולכן אנחנו נשארים עם ההסבר הצנוע, ומסמנים את האחר כספקולציה.

• ספרות במיתולוגיה השוואתית ובאנתרופולוגיה על מוטיבים חוזרים — לאימות מדויק.
• יונג על ארכיטיפים — להזכיר כהשערה, לא כעובדה.
• רעיון הזיכרון ההיסטורי כמכונן זהות (עם ישראל כזיכרון חי) — דמיון, מסומן.