ילד חולה במחלקה. לא עשה דבר, לא בחר דבר. הסבל פשוט הגיע אליו. ומישהו, הורה, אחות, אדם ברחוב, נעצר ושואל את השאלה הכי ישנה ומכאיבה שיש: למה. לא איך, לא ממה, את אלה הרפואה תסביר. למה דווקא הוא, ולמה בכלל יש דבר כזה בעולם.
אנחנו רגילים שלכל שאלה יש בסוף תשובה, רק צריך לחפש מספיק. אבל יש שאלות שמבנה הציפייה הזה לא מתאים להן. “למה הסבל” היא אולי הראשונה שבהן.
למה זו לא שאלה שהמדע יכול לענות עליה
נתחיל ממה שמוצק, וכאן המוצק הוא דווקא ההכרה בגבול. המדע מסביר נהדר סיבות. למה התא הסרטני מתחלק, למה הרעידה גרמה לקריסה, אילו מנגנונים פועלים. זה חשוב, וזה מציל חיים.
אבל השאלה “למה” של הסובל אינה שאלה על מנגנון. היא שאלה על משמעות, על צדק, על מקום. ולשאלות כאלה אין נתון שיענה. אפשר לתאר עד הסוף את הסיבתיות של אסון, ולא להתקרב במילימטר אל מה שמטריד באמת את מי שעומד מולו. זו לא חולשה של המדע, זה פשוט לא התחום שלו. הוא ענה בדיוק על מה שהוא יודע לענות עליו, ועצר במקום הנכון.
איפה הפילוסופיה נכנסת, ואיפה היא נזהרת
כאן נכנסות התשובות הגדולות, וכל אחת מהן משלמת מחיר. אולי הסבל הוא מחיר הכרחי של עולם שיש בו חופש, כי חופש אמיתי כולל גם את האפשרות לפגוע. אולי הוא תנאי לצמיחה, כי בלי קושי אין התפתחות. אולי הוא פשוט תעלומה שאין לה פתרון, ויש אומץ בלהודות בזה. כל אחת מהאפשרויות מאירה משהו, ואף אחת לא סוגרת את הפצע. ומי שמנסה לסגור אותו במשפט מסודר, בדרך כלל מקטין גם את הסבל וגם את האדם.
ויקטור פרנקל, שעבר את המחנות ואיבד כמעט הכל, הציע הבחנה אחת ששרדה את הכל. הוא לא טען שמצא למה. הוא טען שאפשר, גם בלי תשובה לשאלה, למצוא משמעות באופן שבו עומדים מול הסבל. לא הסבר לסבל, אלא דרך לשאת אותו בלי שיימחק מי שנושא אותו. זו אולי התרומה הכנה ביותר לשאלה הזו: לא לפתור, אלא להישאר אדם בתוכה.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שהסבל דורש התמודדות ולא רק הסבר, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. הדוגמה היהודית החדה ביותר היא ספר איוב. איוב הצדיק מאבד הכל, וכל חבריו מציעים לו הסברים מסודרים, כל אחד עם תיאוריה מדוע מגיע לו. הדבר המפתיע בספר הוא שדווקא ההסברים האלה נדחים. בסוף, איוב לא מקבל תשובה לשאלה “למה”, הוא מקבל מפגש, וקנה מידה אחר לגמרי. רבים קוראים את זה כך: שהיעדר התשובה הוא לא כישלון של הסיפור, הוא הנקודה שלו. לא אמירה מדעית, וברור שלא תיאוריה. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו מקום: שיש שאלות שהכבוד אליהן הוא דווקא לא לפטור אותן בתשובה קלה. אנחנו מצביעים על הקרבה בין העמדה הזו לבין מה שהציע פרנקל, ומשאירים לכם להחליט אם הן מדברות על אותו דבר.
ולסיום
חזרו אל הילד במחלקה ואל מי שעומד לידו ושואל למה. כל מה שכתבנו כאן לא נותן לו תשובה, וטוב שלא. תשובה קלה הייתה עלבון. מה שאפשר להציע הוא צנוע יותר ואולי כן יותר: לא להסביר את הסבל, אלא לא להשאיר את האדם לבדו בתוכו.
אז לסיום, שאלה: אם יש שאלות שהתשובה הכנה היחידה להן היא “איני יודע”, האם זה כישלון של ההבנה, או שזה בדיוק המקום שבו מתחיל משהו אחר, שאינו הבנה?