לפני מאתיים שנה, מחשבה של אדם אחד יכלה להגיע לכמה אנשים, לאט, על נייר, אם בכלל. היום, משפט שמישהו כותב בבוקר יכול להגיע עד הערב למיליון ראשים בצדדים שונים של כדור הארץ, ולהשתנות בדרך, ולהוליד מחשבות חדשות. משהו בקנה המידה של המחשבה האנושית השתנה לגמרי, ובמהירות שכמעט אין לנו זמן לשים לב אליה.
קל לראות בזה רק טכנולוגיה. אבל אפשר לעצור ולשאול שאלה גדולה יותר: כשמיליארדי בני אדם מחוברים, חולקים, מגיבים ומשפיעים זה על זה בזמן אמת, האם נוצר כאן רק יותר מאותו דבר, או משהו חדש לגמרי?
מה אפשר לומר ביושר, ואיפה נזהרים
נתחיל ממה שמוצק. מערכות שבנויות מהרבה יחידות פשוטות מסוגלות להתנהגות שאף יחידה בודדת לא נושאת. מושבת נמלים פותרת בעיות שאף נמלה לא “יודעת” לפתור. רשת של תאי עצב מייצרת משהו שאף תא בודד לא עושה. זה תועד היטב, וזה נקרא לפעמים התנהגות מתהווה. כאן אנחנו על קרקע מוצקה.
אבל כאן בדיוק נמצאת המלכודת, וכדאי לסמן אותה. מ”רשת אנושית מתנהגת כמערכת” אסור להחליק ל”לאנושות יש תודעה אחת גדולה”. האחד הוא תיאור של דפוסים, השני הוא טענה על חוויה, ובין השניים יש בדיוק אותו פער שדיברנו עליו כל הזמן. רשת יכולה לעבד מידע בצורה מתוחכמת בלי שיהיה “מישהו בבית” של הרשת כולה. לקרוא לחיבור הזה “תודעה קולקטיבית” זה דימוי יפה, לא ממצא, וכדאי לזכור מי משניהם אנחנו אומרים.
איפה זה קופץ לפילוסופיה
ונניח שבכל זאת נוצר כאן משהו, ישות בקנה מידה חדש שאנחנו התאים שלה. מה זה אומר עלינו? יש בזה צד מפחיד, להיות חלק ממשהו גדול שלא בחרנו ולא שולטים בו. ויש בזה צד מסקרן: שאולי המשמעות של “אני” ושל “אנחנו” לא קבועה, ושהגבול בין הפרט לכלל גמיש יותר ממה שהרגלנו לחשוב. אלה לא תחזיות, אלה שאלות פתוחות. אנחנו בתוך התהליך, וזו עמדה רעה לחזות ממנה.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שלקבוצה של בני אדם יש קיום משלה, מעבר לסכום הפרטים, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. דיברו על “רוח העם”, על גוף משותף, על זיכרון שעובר מדור לדור ושייך לכלל ולא לאיש מסוים. בלשון היהודית מדברים על עם כעל יחידה אחת לאורך הדורות, “כנסת ישראל”, זיכרון חי שממשיך גם כשהפרטים מתחלפים. לא אמירה מדעית על רשתות, וברור שלא תיאוריה על מידע. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו מקום שאנחנו עומדים מולו עכשיו: שמשהו יכול להחזיק זהות ורציפות גם כשהוא עשוי מהמון יחידות מתחלפות, כמו שיר ששורד את הנגן. אנחנו מצביעים על הדמיון בין האינטואיציה הזו לבין השאלה של היום ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו.
ולסיום
חזרו אל אותו משפט שיוצא בבוקר ומגיע עד הערב למיליון ראשים. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך, ואנחנו גם לא צופים מבחוץ, אנחנו בפנים, חלק ממה שמשתנה. וזה אומר שמה שנהיה תלוי, ולו במעט, גם במה שנכניס לרשת הזו.
אז לסיום, שאלה: אם אתם תא בתוך משהו גדול שמתהווה עכשיו, האם השאלה “מה האנושות הופכת להיות” היא שאלה שאתם צופים בה, או שאלה שאתם, בכל מחשבה שאתם משתפים, גם עונים עליה?