ילדה קטנה נכנסה לניתוח קטן. דבר שגרתי. היא ספרה אחורה, העיניים נעצמו, והרופאים התחילו לעבוד.
כשהתעוררה, היא הסתכלה על היד שלה וכעסה. הייתה שם מחט דקה של עירוי, מודבקת בפלסטר, שלא הייתה שם קודם. מבחינתה זה הופיע יש מאין. היא לא הרגישה שעבר זמן, לא חלמה, לא חיכתה. רגע אחד נכנסה, רגע אחד יצאה, והאמצע פשוט לא היה. הגוף שלה השתנה, מישהו עשה בו דברים, וה”היא” שבפנים לא הייתה שם לראות.
זה מוזר יותר משינה. כשישנים ומתעוררים, נשארת לפחות תחושה עמומה שעבר לילה. בהרדמה עמוקה אין אפילו את זה. שעה נמחקת מהחוויה בלי להשאיר חור, כי חור הוא משהו שמרגישים, וכאן אין מה להרגיש.
מה שמסקרן בזה הוא לא הרפואה. הרפואה דווקא עובדת מצוין. מה שמסקרן הוא שאנחנו יודעים לכבות את התודעה בדיוק רב, ועדיין אין לאיש מושג מהו הדבר שכיבינו.
מה שהמדע יודע, ומה שעדיין לא
נתחיל ממה שמוצק. בזמן ההרדמה הגוף עובד. הלב פועם, התאים מתחלקים, ההזדקנות נמשכת. המוח אינו מת, הוא פעיל. הזמן הפיזי, השעון, התהליכים, הכל ממשיך.
מה שנעצר הוא דבר אחר: הזמן הנחווה. הרצף הפנימי. ה”מישהו בבית” שמרגיש את הדקות עוברות.
וכאן המדע מגיע לקיר. הוא יודע לקשר נהדר בין פעילות מוחית לחוויה. שנו את הכימיה, והחוויה משתנה. אבל לקשר זה לא להסביר. השאלה שאיש עוד לא ענה עליה היא למה בכלל יש חוויה. למה עיבוד של אותות במוח מרגיש משהו מבפנים. למה חשמל בתאי עצב נחווה ככאב, או ככחול, או כגעגוע.
לפילוסוף דייוויד צ’אלמרס יש שם לזה: “הבעיה הקשה של התודעה”. יש את השאלות הקלות, איך מזהים פנים, איך נוצר זיכרון, איך מתקבלת החלטה. קשות מאוד טכנית, אבל יודעים איך לתקוף אותן. ואז יש את הקשה: למה כל העיבוד הזה לא קורה “בחושך”, בלי שאף אחד בפנים ירגיש דבר. למה דולק בכלל אור פנימי. צ’אלמרס לא פתר אותה. איש לא. זה לא כישלון, זה הגבול שבו אנחנו עומדים היום.
למה זה לא רק עניין של רופאים
אפשר לסגור כאן ולומר “עוד תעלומה מדעית, יום יבוא ויפתרו”. אבל ההרדמה פותחת דלת לשאלה אישית יותר.
אם אפשר למחוק שעה מהחוויה בלי שיורגש דבר, מה בעצם ה”מי” שממשיך אחר כך? אצל אותה ילדה לא הזיכרון החזיק את החוט, כי לא היה מה לזכור. גם לא הרצף, כי הרצף נקטע. ובכל זאת היא קמה, וזו הייתה היא, בלי צל של ספק, כועסת על הפלסטר.
דעה מעניינת היא שמה שאנחנו קוראים לו “אני” קשור פחות לרצף הזמן ויותר לסוג של תבנית. משהו שנשמר גם כשהזמן והחוויה נעצרים, כמו דפוס שאפשר לכבות ולהדליק. זו השערה, לא מסקנה, ובוודאי לא מדע. אבל אפשר להחזיק אותה ביד פתוחה ולראות לאן היא לוקחת.
וגם המסורת אמרה משהו על אותה תופעה ממש. חז”ל כינו את השינה “אחד משישים במיתה”, חלק קטן מהמוות. לא אמירה רפואית, כמובן. אבל יש בה אינטואיציה שנגעה באותה נקודה: שיש מצבים שבהם הקשר בין מי שאנחנו לבין העולם נחלש, בלי שמי שאנחנו ייעלם. לא טענה שחז”ל ידעו נוירולוגיה, אלא ששאלו, על אותה מיטת ניתוח, שאלה דומה מאוד.
למה בכלל לכתוב על זה
הטקסטים האלה לא באים עם תשובות. הם באים עם שאלה אחת גדולה בכל פעם, נצפית מכמה זוויות בבת אחת: מדע, פילוסופיה, מסורת. מתוך הנחה שכמה שפות שונות ממששות את אותה נקודה אפלה מכיוונים שונים, וכל אחת מאירה פיסה.
המטרה היא לבנות גשר בין השפות האלה. מי שמגיע מעולם המדע, מי שמגיע מעולם האמונה, ומי שמגיע מתוך סקרנות פשוטה, ימצאו כאן מקום אחד שלא מותח את העובדות, לא לועג לאמונה, ולא מטיף לאיש.
אז לסיום, שאלה:
הרדמה מוחקת שעה מהחוויה, ואדם קם בלי תחושת אובדן. אם החוט שמחבר אותנו לעצמנו שרד את המחיקה הזו, ממה הוא עשוי?