בחרו שיר שאתם אוהבים. שמעתם אותו פעם מתקליט ויניל, פעם מהטלפון, פעם מישהו זימזם אותו במנגינה ליד הקפה. שלושה מצעים שונים לגמרי. צלחת פלסטיק שמתחככת במחט, זיכרון דיגיטלי שנדלק וכבה, אוויר שיוצא מגרון. שום דבר לא משותף בין השלושה. ובכל זאת, בלי להסס, נאמר: זה אותו שיר.
אז מה זה השיר? לא התקליט, כי הוא מתנגן גם בלעדיו. לא הקובץ, מאותה סיבה. השיר הוא משהו שנשאר זהה כשכל החומר שמתחתיו מתחלף. אנחנו קוראים לדבר הזה תבנית. ובשפה מדויקת יותר: מידע.
הדבר שנשאר כשהחומר מתחלף
זו לא תכונה מיוחדת של מוזיקה. מתכון נשאר אותו מתכון גם אם נכתוב אותו בעט, נדפיס, או נכתיב בטלפון. מספר טלפון הוא אותו מספר חרוט באבן או נלחש באוזן. בכל המקרים האלה יש משהו שעובר ממצע למצע בלי להישבר. המצע מתחלף, התבנית שורדת.
בגיליון הקודם נגענו בקצה של הרעיון הזה. אמרנו שאולי מה שאנחנו קוראים לו “אני” קשור פחות לאטומים שמרכיבים אותנו, ויותר לדפוס שלפיו הם מסודרים. אם זה נכון, אז “אני” הוא מאותו סוג של דבר כמו שיר. תבנית. כלומר, מידע.
מה המדע באמת אומר, ואיפה הוא נזהר
הרעיון שמידע הוא דבר מדיד אינו השערה. בשנת 1948 נתן קלוד שאנון למילה “מידע” הגדרה מתמטית מדויקת, נמדדת ביחידות, בלתי תלויה בחומר שנושא אותה. כל טלפון, כל חיבור לרשת, כל קובץ שנשלח, רץ על הבסיס הזה. זה אחד הדברים המוצקים שיש למדע.
אבל כאן צריך לעצור ולהיות ישרים, כי יש מלכודת. ה”מידע” של שאנון הוא כמות, לא משמעות. קובץ של רעש אקראי גמור יכול לשאת יותר “מידע” במובן הזה ממכתב אהבה. המספר לא יודע אם מאחוריו יש תמונה של חתול או ג’יבריש. כשאנחנו אומרים “מידע” אנחנו לרוב מתכוונים לדבר השני, זה שיש לו פשר. שתי המשמעויות חולקות מילה אחת, והן לא אותו דבר.
הקפיצה, והיכן היא נעשית פילוסופיה
יש מי שלוקח את זה רחוק יותר. הפיזיקאי ג’ון וילר טבע את הביטוי “It from Bit”, והציע שאולי המידע הוא השכבה התחתונה של המציאות, והחומר נגזר ממנו ולא להפך. בחקר המוח, התאוריה של ג’וליו טונוני מציעה לזהות תודעה עם “מידע משולב”. אלה הצעות רציניות, ושנויות במחלוקת. לא קונצנזוס, ולא הוכחה.
יש משפט מפתה שקל ליפול אליו: “תודעה היא מידע שחווה את עצמו”. הוא נשמע עמוק, אבל אם בודקים מקרוב הוא לא פותר כלום. הוא נותן שם חדש לבעיה הקשה מהגיליון הקודם, במקום לענות עליה. למה שמידע, כמה משולב שיהיה, ירגיש משהו מבפנים? זו עדיין אותה שאלה פתוחה. נכון להגיד שמידע הוא דרך מעניינת להסתכל על תודעה. לא נכון להגיד שזו התשובה.
מה המסורת מלמלה על זה
האינטואיציה שמתחת לעולם הפיזי יש משהו שדומה יותר למבנה או לטקסט מאשר לחומר, היא עתיקה. “ספר יצירה” מתאר בריאה דרך אותיות, ומשתמש בלשון “חקק”, חריטה. לא אמירה מדעית, וברור שלא נבואה של תורת המידע. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו רעיון דומה: שביסוד הדברים יש משהו קרוב יותר לצורה ולאות מאשר לאבן. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לך להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.
ולסיום
שיר שורד כל החלפה של מצע מפני שהוא מעולם לא היה המצע. אולי אותו דבר נכון לגבי מה שאנחנו קוראים לו “אני”. וזו בדיוק הסיבה שהמילה “מידע” מרגישה מתאימה כל כך, וגם הסיבה שהיא עדיין לא תשובה.
נסיים בשאלה הרגילה: שיר שמתנגן ושיר שכתוב במגירה הם אותו מידע בדיוק. ההבדל היחיד הוא שאחד מהם קורה עכשיו, ואחד מחכה. אם “אני” הוא תבנית, מאיזה משניהם אנחנו עשויים?