דמיינו מדענית שיודעת על הראייה הכל. כל מסלול עצבי, כל אורך גל, כל תגובה כימית שמתרחשת במוח כשרואים אדום. היא יודעת כל מה שיש לדעת על המנגנון. רק דבר אחד חסר לה: היא חיה כל חייה בחדר בשחור-לבן, ומעולם לא ראתה צבע במו עיניה. ביום שתצא החוצה ותראה לראשונה עגבנייה אדומה, היא תלמד משהו חדש? משהו שכל הידע שלה לא הכיל?
אם התשובה היא כן, אז יש משהו ב”איך זה מרגיש לראות אדום” שלא נמצא בשום תיאור של המנגנון. וזה בדיוק הקושי.
הקלות והקשה
הפילוסוף דייוויד צ’אלמרס חילק את חקר התודעה לשניים. יש “הבעיות הקלות”: איך המוח מזהה פנים, איך נוצר זיכרון, איך מתקבלת החלטה. קלות לא במובן שקל לפתור אותן, הן קשות מאוד טכנית, אלא במובן שאנחנו יודעים איך לתקוף אותן: מוצאים את המנגנון, וגמרנו.
ואז יש “הבעיה הקשה”: למה כל העיבוד הזה מלווה בחוויה מבפנים בכלל. למה אור שנכנס לעין אינו מעובד פשוט בחושך, כמו במצלמה או במחשב, אלא נחווה. יש אדום, יש כאב, יש טעם. אפשר, באופן עקרוני, לתאר מוח שעושה הכל בדיוק כמו שלכם בלי שאף אחד בבית ירגיש דבר. השאלה היא למה אצלכם כן מישהו מרגיש.
חשוב לסמן: יש גם קול נגדי רציני. הפילוסוף דניאל דנט טוען שאין “בעיה קשה” אמיתית, שזו אשליה שנובעת מהאופן שבו אנחנו מסתכלים על עצמנו, וברגע שנפתור את כל הבעיות הקלות, ה”קשה” פשוט תתאדה. לא כולם מסכימים איתו. גם זה לא הוכרע.
למה זה לא יתפוגג מחר
קל לחשוב “עוד תעלומה מדעית, יום אחד יפתרו אותה”. אבל הבעיה הקשה שונה במהותה. כל פתרון מדעי שאנחנו מכירים הוא תיאור של מנגנון, מה גורם למה. החוויה הסובייקטיבית היא הדבר היחיד שאנחנו מכירים לא מבחוץ אלא מבפנים. וכאן לא ברור אפילו איך תיראה תשובה. לא חסר לנו עוד נתון, חסרה לנו צורת ההסבר עצמה.
מסורות רבות דיברו על “אור פנימי” או נשמה הדולקת באדם, כל אחת בלשונה. בניסוח היהודי: “נר ה’ נשמת אדם”. לא טענה מדעית, וברור שלא הסבר למנגנון. אבל היא הצביעה על אותה נקודה ממש: שיש משהו שדולק מבפנים, ושאי אפשר לתאר אותו רק מבחוץ.
אז שאלה: אם אפשר לתאר את כל מה שהמוח שלכם עושה בלי להזכיר ולו פעם אחת שמשהו מרגיש מבפנים, מאיפה מגיע ה”מבפנים”?