שעה עם מישהו שאתם אוהבים חולפת כמו רגע. אותה שעה בדיוק, בחדר המתנה, נמתחת לנצח. השעון מדד שישים דקות בשני המקרים. משהו אחר, מבפנים, מדד לגמרי אחרת.
אנחנו רגילים לחשוב שזו סתם “הרגשה”, ושהזמן האמיתי הוא זה של השעון. אבל ככל שיורדים אל הפיזיקה, מתברר שהסיפור הפוך ממה שמצפים.
מה שהמדע אומר, ואיפה זה מתערער
בפיזיקה, הזמן הוא מעין ציר. אפשר לדבר על “מוקדם” ו”מאוחר” בדיוק כמו על “ימינה” ו”שמאלה”. מה שאין בפיזיקה הוא “עכשיו” מיוחד. אין משוואה שמסמנת איזה רגע הוא ההווה. יתרה מזו, תורת היחסות מראה שאפילו לשאלה “מה קורה עכשיו במקום רחוק” אין תשובה אחת, היא תלויה במי ששואל ובאיזו מהירות הוא נע.
יש מי שלוקח את זה עד הקצה ומציע ש”זרימת הזמן” היא אשליה, ושכל הרגעים, עבר הווה ועתיד, קיימים באותה מידה, כמו פריימים בסרט שכבר צולם. זו עמדה רצינית, ושנויה במחלוקת בין פיזיקאים ופילוסופים. לא קונצנזוס.
וכאן הפער. הפיזיקה מתארת זמן בלי הווה. אבל כל חייכם, כל חוויה שהייתה לכם אי פעם, קרו בדיוק בנקודה אחת: עכשיו. ה”עכשיו” שזז כל הזמן קדימה הוא הדבר הבסיסי ביותר בחוויה, ובדיוק הוא זה שלא מופיע בתיאור הפיזיקלי. אחד מהשניים אינו שלם.
מה שהמסורת מציעה
מסורות לא דיברו במשוואות, אבל נגעו בזמן אחרת, ורבות מהן התעקשו דווקא על ההווה המתחדש. ברכה יהודית, למשל, אומרת שהקב”ה “מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. הזמן לא רק נמשך, הוא מתחדש. לא טענה פיזיקלית, וברור שלא תחרות לתורת היחסות. זו שפה אחרת שמתעקשת דווקא על ההווה, על הרגע שמתחדש, בדיוק במקום שבו הפיזיקה מוחקת אותו. אנחנו מצביעים על המתח ומשאירים לכם להחליט מה הוא אומר.
למה זה נוגע בכם
אם ה”עכשיו” אינו נמצא בפיזיקה אבל הוא כל מה שיש לכם, אז או שהחוויה מוסיפה משהו שהמדע עוד לא לוכד, או שמשהו בתחושת הזרימה שלנו מטעה אותנו עמוקות. שתי האפשרויות גדולות. אף אחת מהן לא נוחה.
אז שאלה: אם המשוואות של הפיזיקה אינן מכירות שום רגע מיוחד שנקרא “עכשיו”, איך זה שכל חייכם, בלי יוצא מן הכלל, קורים בתוכו?