קחו רדיו ישן, נגנו בו תחנה, ואז נתצו אותו בפטיש. המוזיקה נפסקת. השאלה התמימה היא: האם זה אומר שהרדיו ייצר את המוזיקה? הרי ברור שלא. המוזיקה הגיעה משדר רחוק, והרדיו רק קלט ותרגם אותה. נזק לרדיו פוגע בקליטה, לא במקור.
עכשיו החליפו את הרדיו במוח. כשפוגעים במוח, בפציעה, בסם, במחלה, התודעה משתנה, נחלשת, לפעמים נעלמת. רוב המדע מסיק מזה מסקנה אחת. אבל יש כאן שתי קריאות, ושתיהן עקביות עם אותן עובדות.
מה שהמדע אומר, ואיפה הוא נעצר
העמדה הרווחת במדע היא שהמוח יוצר את התודעה. הראיות חזקות: כל שינוי בחומר, אזור מוחי שנפגע, כימיה שמשתנה, משנה את החוויה באופן צפוי. כבה את הפעילות, והתודעה נעלמת. לפי התמונה הזו התודעה היא תוצר של המוח, כמו שתוכנה היא תוצר של חומרה.
אבל שים לב למה שדוגמת הרדיו חושפת: בדיוק אותן עובדות מתאימות גם לקריאה השנייה. אם המוח הוא קולט ולא יוצר, אז נזק לו יפגע בקליטה בדיוק כמו שפטיש פוגע ברדיו, והתודעה ש”נעלמת” היא לא זו שנהרסה אלא זו שאיבדה את הממשק. הפילוסופים אלדוס האקסלי והנרי ברגסון הציעו בדיוק את זה: שהמוח הוא “שסתום מצמצם”, שמסנן תודעה רחבה לכדי החוויה הצרה של היומיום.
צריך לסמן בבירור: עמדת ה”קולט” אינה ממצא מדעי. היא מסגרת פרשנית, ומיעוט מחזיק בה. היא לא מוכחת, וגם לא מופרכת, וזו בדיוק הנקודה. המתאמים שיש לנו אינם מבדילים בין “יוצר” ל”קולט”, כי שניהם מנבאים את אותו דבר בדיוק.
הקול השלישי, ואיפה הוא נעשה מסורת
יש גם עמדת ביניים: שהמוח לא יוצר ולא רק קולט, אלא מתרגם. מצע עמוק יותר הופך, דרך המוח, לחוויה שאנחנו מכירים. כאן נכנסת לשון של מסורות רבות על “נשמה” או רוח, כל אחת בשמה, לא כמשהו שאפשר למדוד אלא כשם לאותו מצע מתורגם. זו ספקולציה, לא מדע, ואנחנו מסמנים אותה ככזו. אבל היא מציעה דרך לחשוב על השאלה בלי להכריע אותה בכוח.
למה זה לא ויכוח על מילים
ההבדל בין “יוצר”, “קולט” ו”מתרגם” אינו סמנטי. הוא משנה הכל: מה קורה למודעות אחרי שהמוח נעצר, האם “אני” הוא תוצר או משתתף, ומה אנחנו בכלל. והמדע, נכון להיום, פשוט אינו יכול להכריע ביניהם מהנתונים שבידיו. זה לא כישלון. זה גבול כן.
אז שאלה: כששוברים רדיו המוזיקה נפסקת, וכשפוגעים במוח התודעה נפסקת. אם מבפנים שתי התופעות נראות זהות, איך הייתם מבדילים בין מוח שיוצר תודעה לבין מוח שרק קולט אותה?