תארו לעצמכם אתר בנייה ענק. עשרות אנשים מעבירים לבנים מיד ליד, מישהו צועק “עוד טיט” ומישהו אחר מבין בדיוק למה הוא מתכוון. ואז, בבוקר אחד, אותו “עוד טיט” יוצא מהפה ומגיע לאוזן כרצף הברות חסר פשר. הלבנה נופלת. העבודה נעצרת. לא בגלל מחסור בחומר, אלא בגלל שמשהו בין שני אנשים נשבר. הסיפור על מגדל בבל הוא, בבסיסו, על הרגע הזה: מה קורה כשבני אדם מפסיקים להבין זה את זה.
מה קורה לשפה כשהיא מתפצלת
שפות באמת מתפצלות, וזה לא מיתוס. לטינית הפכה לאיטלקית, ספרדית, צרפתית ורומנית, כל אחת בכיוון אחר, תוך כמה מאות שנים. זה מדע במובן הברור: בלשנים יכולים לעקוב אחרי השינוי, להשוות מילים בין שפות־בנות ולשחזר מילים של שפת־אם שאיש כבר לא מדבר. קבוצה אחת של דוברים שמתפזרת גיאוגרפית תפתח, כמעט בהכרח, ניבים שונים, ואחרי מספיק זמן הניבים לא יבינו זה את זה.
מה שהמדע לא טוען הוא שאי פעם הייתה שפה אנושית אחת ויחידה שממנה הכל נגזר. ייתכן שהיו כמה מוקדים נפרדים שבהם השפה נולדה. השאלה הזאת היא ספקולציה — אין לנו הקלטות מלפני מאה אלף שנה, ויש על כך ויכוח אמיתי בין חוקרים. אז כשהסיפור מתאר “שפה אחת לכל הארץ” שהתפצלה, חשוב להפריד: ההתפצלות עצמה מתועדת היטב, אבל הנקודה האחת שממנה הכל יצא היא דימוי, לא ממצא.
מה שהמסורת מציעה
בספר בראשית, בני האדם בונים מגדל “וראשו בשמיים”, ובתגובה השפה מתבלבלת והם נפוצים. קל לקרוא את זה כעונש, אבל יש קריאות עתיקות אחרות. יש מפרשים יהודים שראו בפיזור דווקא חזרה לסדר טבעי, לא נקמה. בקוראן מופיעה התפיסה שריבוי הלשונות והעמים הוא מלכתחילה חלק מהבריאה, “אות” שיש בה כוונה, ולא תקלה. בעולם הנוצרי, חג השבועות הנוצרי (פֶּנְטֵקוֹסְט) מתואר כרגע ההפוך לבבל: אנשים מארצות שונות פתאום מבינים זה את זה, כאילו הפיצול נתפר לרגע בחזרה.
שלוש קריאות, אותו טקסט, ואף אחת לא “הנכונה”. מעבר להן עומדת שאלה אנושית שאינה שייכת לאף דת: האם ריבוי השפות הוא אסון שצריך לתקן, או עושר שצריך לתרגם? גם מי שלא מאמין במגדל מרגיש את המתח הזה כל פעם שמילה אחת לא נמצאת בשפה שנייה.
למה זה נוגע במה שאנחנו עושים כאן
הפרויקט הזה מניח שיש כמה “שפות” שמדברות על אותה מציאות: שפת המדע, שפת המיתוס, שפת ההיסטוריה, שפת המסורת. כל אחת מהן מדויקת בתחומה, וכל אחת חירשת מעט לאחרות. פיזיקאי ומקובל יכולים לעמוד מול אותו רגע של בריאה ולתאר אותו כך שאף אחד מהם לא יזהה את התיאור של השני. זה לא אומר שאחד צודק והשני טועה. זה אומר שהם מדברים בשתי שפות־בנות שכבר התרחקו מדי.
העבודה כאן היא עבודת התרגום. לא להמיס את כל השפות לאחת, ולא להכריז שאחת מהן אמיתית והשאר אגדה, אלא להניח אותן זו לצד זו ולחפש איפה אותה מילה נשמעת בשתיהן. בבל, בקריאה הזאת, אינו רק סיפור על מה שאבד. הוא תיאור מדויק של המשימה שנשארה.
אז שאלה לסיום: אם היה אפשר להחזיר לאנושות שפה אחת משותפת, מה היינו מרוויחים בהבנה, ומה בדיוק היינו מאבדים בדרכים השונות לראות?