לפני שבראשית נכתב, היה לבבלים סיפור בריאה משלהם. באֶנוּמַה אֵליש, האל מַרְדוּכּ נלחם בתִיאַמַת, אלת המים הקדומים, חוצה את גופתה לשניים ובונה מחצית אחת שמיים ומחצית שנייה אדמה. הבריאה היא תוצאה של קרב. העולם נולד מגווייה. בני האדם נבראים בסוף כדי לשרת את האלים, שיהיה מי שיעבוד בשבילם. עכשיו פתחו את בראשית: אין קרב, אין יריב. דמות אחת אומרת, והדבר קם. אותה שאלה — מאיפה הכל — שתי תשובות שונות לגמרי באופי שלהן.
מה באמת השתנה
הניגוד הזה הוא היסטוריה ודת משווה, לא טענה על מי צודק. שני הטקסטים קיימים, ניתן להשוות אותם שורה מול שורה, וההבדלים ברורים ומתועדים. כשעוברים מעולם של אלים רבים לעולם של כוח אחד, כמה דברים זזים בבת אחת.
ראשית, הטבע מאבד את האלוהות שלו. אצל הבבלים השמש, הים והסערה הם אלים בעלי רצון, שאפשר לפייס או להכעיס. בבראשית השמש היא “מאור”, חפץ שנתלה ברקיע. פילוסופיה: יש מי שטוען שזה התנאי המוקדם שאיפשר מאוחר יותר לחקור את הטבע, כי אפשר לחקור מנגנון אבל מתפללים אל רצון. זו פרשנות מעניינת, לא עובדה מוכחת, וצריך להחזיק אותה כשאלה.
שנית, האחריות זזה. כשיש אל אחד שמעבר לעולם, אין יותר את מי להאשים בקרב שבין כוחות. הסבל, הסדר והאי־סדר חוזרים אל שאלה אחת במקום אל מאבק בין רבים. האם זה הקל על בני האדם או הכביד עליהם — על כך מתווכחים עד היום.
מה שהמסורת מציעה
המעבר מריבוי לאחד הוא קרקע משותפת ליהדות, לנצרות ולאסלאם. שלושתן מצביעות אל מקור אחד, ושלושתן ינקו, במידה זו או אחרת, מאותו עולם מזרח־קדום שבו אנומה אליש נכתב. ה”שמע ישראל” היהודי, ההכרזה הנוצרית על אל אחד בורא שמיים וארץ, וה”לא אילה אילא אללה” המוסלמי — שלוש נוסחאות, שלוש שפות, אותה תנועה בסיסית מן הרבים אל האחד.
ראוי לומר זאת בזהירות: אין כאן טענה ש”המונותאיזם נכון והפוליתאיזם טעה”. תרבויות ריבוי־האלים בנו ערים, חוקים, אסטרונומיה ושירה שאנחנו עדיין לומדים מהם. אנומה אליש אינו טקסט פרימיטיבי, הוא יצירה מתוחכמת שעונה על אותן שאלות גדולות בדרך אחרת. מה שמעניין כאן הוא לא מי ניצח, אלא מה משתנה בתוך האדם כשהוא מפסיק לראות את העולם כזירת קרב בין כוחות ומתחיל לראות אותו כמתפרש ממקום אחד.
למה זה נוגע בכם
גם מי שלא מאמין באף אל מכיר את שתי התנועות האלה בתוך עצמו. לפעמים העולם מרגיש כמו מאבק בין כוחות מנוגדים שמושכים אתכם לכאן ולשם, בלי מרכז. ולפעמים יש רגע שבו הכל מתחבר לתחושה אחת של סדר, כאילו יש קו אחד שעובר דרך הכל. שני הסיפורים העתיקים האלה הם, אולי, שתי הדרכים הקדומות ביותר שבהן בני אדם ניסחו את שתי התחושות האלה.
וזה בעצם אותו חוט שאנחנו מושכים לאורך כל הגיליונות: שתי שפות שונות — בבלית ועברית, מיתוס ומונותאיזם — מנסות לתפוס אותה מציאות אחת מזוויות מנוגדות. השאלה אם מתחת לכול יש מאבק בין רבים או היגיון אחד שנפרש מנקודה אחת אינה רק שאלה דתית. היא אותה שאלה על האם יש תבנית אחת מתחת לכל מה שאנחנו רואים — בדיוק מה שהפרויקט הזה ממשיך לחפש.
אז שאלה לסיום: כשאתם מסתכלים על העולם, אתם רואים אותו יותר כמו זירה של כוחות שמתנגשים, או יותר כמו דבר אחד שנפרש מנקודה אחת — ומה ההבדל הזה עושה לאופן שבו אתם חיים בו?