קחו מפה של העולם העתיק ופזרו עליה ארבע נקודות שלא נגעו זו בזו. בין הנהרות במסופוטמיה, על גדות הנילוס במצרים, ביערות מרכז אמריקה, ובמישורי הנהר הצהוב בסין. אנשים שמעולם לא ראו זה את זה, שלא דיברו אותה שפה ולא חלקו אבן דרך אחת, ישבו סביב אש ושאלו את אותן שאלות: מאיפה הגיע הכול. מי סידר את העולם. מה היה לפני.
ואז מתחילה ההפתעה. כשקוראים את מה שהם סיפרו לעצמם, הסיפורים דומים בצורה שקשה להתעלם ממנה. כמעט בכולם יש מצב התחלתי של תוהו או מים, ומתוכו עולה סדר. כמעט בכולם יש עיקרון אחד שמארגן את הריבוי, מפריד בין מעלה למטה, בין אור לחושך, בין מים ליבשה. ובמספר מפתיע של תרבויות מרוחקות יש זיכרון של מבול גדול ששטף עולם ישן והשאיר אחריו התחלה חדשה.
תצפית, לא הוכחה
צריך לומר את זה בבירור, כי כאן קל מאוד להחליק. (תצפית) הדמיון בין הסיפורים הוא נתון שאפשר לבדוק. שמים את הטקסטים זה לצד זה, וקוראים. מה שלא נתון הוא ההסבר.
אחרי שמבחינים בדמיון, מתחיל החלק הקשה: למה הוא קיים. וכאן יש כמה אפשרויות כנות, וכדאי להחזיק את כולן בלי למהר.
(מדע, מתחום הקוגניציה) אפשרות ראשונה: המוח האנושי דומה בכל מקום. כולנו פוגשים יום ולילה, לידה ומוות, מים שמציפים ואדמה שמתייבשת. ייתכן שמוח אחד, שמעבד עולם אחד, ייצר סיפורים דומים גם בלי קשר בין מספריהם. הדמיון אז אינו תעלומה, הוא הטביעה של חוויה אנושית משותפת.
(מדע, מתחום ההיסטוריה) אפשרות שנייה: לחצים קיומיים משותפים. חברה חקלאית שתלויה בנהר חיה תחת אותו פחד מהצפה ומבצורת בכל יבשת. מבול בסיפור אינו בהכרח אותו מבול, אלא אותה חרדה שמולבשת בעלילה.
(ספקולציה) אפשרות שלישית, הזהירה ביותר: צירוף מקרים. כשמחפשים דמיון, נוטים למצוא אותו. ארבע תרבויות הן מדגם קטן, ואת ההבדלים הגדולים נוח לטשטש כשמספרים את הסיפור היפה.
מה שאסור לומר, ואנחנו לא נאמר, הוא שהדמיון מוכיח מגע נסתר בין העמים, או יד מסתורית שכתבה את כולם. אין לכך עדות. הדמיון מעניין בדיוק במידה שבה הוא נשאר שאלה פתוחה.
מה שהמסורת מציעה
לכל אחת מהציוויליזציות האלה היה קול משלה, ואף אחד מהם אינו “הנכון”. בעברית מוכר סיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית, ובו תוהו ובוהו, רוח על פני המים, והפרדה בין אור לחושך. זהו קול אחד מני רבים, אנושי כמו האחרים, יפה כמו האחרים.
מי שמגיע מן המסורת הנוצרית מכיר את אותו פרק כפתיחת סיפורו, ומי שמגיע מן האסלאם פוגש בקוראן מוטיבים של בריאה וסדר שמהדהדים אותו עולם. וחבר או חברה שגדלו בלי דת כלל יכולים לקרוא את ארבעת הסיפורים זה מול זה כמו אנתרופולוגים, בלי להאמין באף אחד מהם, ועדיין להתרגש מן השאלה. אף אחד מן העמים האלה לא “ידע ראשון”. כל אחד מהם משש את אותה אפלה מן הצד שלו.
נקודה אחת ראויה לזהירות. נעים לחשוב שהדמיון בין הסיפורים מאשר אמת שמתחת לכולם. ייתכן. אבל ייתכן בדיוק באותה מידה שהוא מאשר רק עד כמה אנושי דומה לאנושי. שתי הקריאות לגיטימיות, והטקסט הזה לא יכריע ביניהן בשבילכם.
ולסיום
ארבעה עמים, ארבע יבשות, אלפי קילומטרים ומאות שנים של ניתוק. ובכל זאת, כשפתחו את הפה לספר מאיפה בא העולם, יצאו סיפורים שאפשר להניח זה על זה כמעט בלי לסובב.
הגיליון הזה הוא אולי הביטוי הכי חשוף לדבר שאנחנו רודפים אחריו לאורך כל הדרך: מציאות אחת שממשיכה להופיע בהמון שפות, ושהעבודה היא לגשר ביניהן ולא לבחור אחת. ארבעה עמים שלא נפגשו, ארבע לשונות, ובכל זאת אותה תבנית של תוהו שמתוכו עולה סדר. אם זה מפני שיש משהו אחד מתחת לכולן, או מפני שכך בנוי המוח האנושי, שתי האפשרויות נוגעות באותה שאלה בדיוק.
אם תבחרו לקרוא את הדמיון הזה כסימן לאמת משותפת שמתחת לכל התרבויות, הוא יחזק אתכם. אם תבחרו לקרוא אותו כעדות לכך שבני אדם בכל מקום פשוט בנויים אותו דבר, גם זה יחזיק. אז הנה השאלה שאנחנו משאירים לכם: כשארבעה עמים שלא נפגשו מספרים את אותו סיפור, מה לדעתכם הם מגלים — את העולם, או את עצמם?