חישבו על הרגע הזה: ילד מפיל גביע, הזכוכית מתפזרת על הרצפה, והמחשבה הראשונה שעולה היא “אם רק אפשר להחזיר את זה אחורה”. הכמיהה הזו, שהדבר השבור יחזור להיות שלם, מוכרת לכל אדם. היא קטנה כשמדובר בגביע. היא עצומה כשמדובר בעולם.
ומסתבר שתרבויות רחוקות זו מזו לקחו את הכמיהה הקטנה הזו והגדילו אותה לכדי חזון. כמעט בכל מסורת גדולה יש תמונה של מצב מתוקן. מקום או זמן שבו הסדק נסגר, שבו מה שהשתבש שב לתיקונו. הן קראו לזה בשמות שונים מאוד, ודמיינו אותו בצורות שאינן מתלכדות. אבל הדחף שמתחתן מהדהד באופן שקשה לפספס.
אותה כמיהה, צורות שונות לגמרי
צריך להיזהר כאן מקפיצה מפתה. (תצפית) קל לראות את הדמיון בין החזיונות ולהכריז שכולם מתארים את אותו דבר. הם לא. ההבדלים ביניהם עמוקים, ולעיתים הם הופכי ממש.
(תיאור היסטורי־השוואתי) במסורת היהודית, גן עדן הוא מצב התחלתי שאבד, ובצדו אופק של עתיד מתוקן, “עולם הבא” או “ימות המשיח”, שבו השלמות שבה. המבט נוטה קדימה, אל היסטוריה שהולכת לאנשהו.
בבודהיזם, ובשורשים מסוימים בהינדואיזם, נירוונה אינה מקום משופר אלא דווקא כיבוי. שחרור ממעגל הסבל והלידה מחדש, יציאה מן הגלגל ולא תיקון של הגלגל. זו אינה גרסה אחרת של גן עדן, זו תנועה לכיוון כמעט הפוך: לא להחזיר את העולם לשלמותו, אלא להשתחרר מן ההיאחזות בו.
במסורת הנוצרית, הגאולה נקשרת בגאולה אישית ובעולם שמתחדש, וגם כאן המבט הוא קדימה, אל מצב שיבוא. ובמסורת המוסלמית, ה”ג’נה”, הגן, הוא יעד של שלום ושלמות שממתין מעבר לחיים האלה. ארבע תמונות, ארבע צורות, וכל אחת נושאת בתוכה תפיסת זמן ותפיסת אדם משלה.
למה דווקא תיקון
ואז מגיעה השאלה המעניינת. (תצפית) למה כל כך הרבה תרבויות, שלא תיאמו ביניהן, הגיעו לרעיון של מצב מתוקן? יש כאן כמה קריאות, ואף אחת אינה מוכחת.
(מדע, מתחום הפסיכולוגיה) קריאה ראשונה: הכמיהה לתיקון היא תכונה אנושית בסיסית. אנחנו חיים בתוך פער מתמיד בין מה שיש למה שיכול להיות. החזון של עולם שלם הוא הפער הזה שמולבש בסיפור. לפי הקריאה הזו, החזיונות אינם מגלים עולם אחר, הם מגלים את צורת הרצון שלנו.
(ספקולציה) קריאה שנייה, הזהירה פחות: אולי הדמיון הזה רומז על משהו אמיתי, על מצב שלם שממנו באנו או שאליו אנו הולכים. זו השערה יפה, אבל היא נשארת השערה. שום טקסט אינו מוכיח אותה, ואנחנו לא נציג אותה כעובדה.
מה שאסור לומר, ולא נאמר, הוא ש”כל הדתות בעצם מתארות את אותו דבר”. זו אמירה נוחה אבל לא מדויקת. הן אינן מתארות את אותו דבר. הן חולקות, אולי, את אותו רעב.
מה שהמסורת מציעה
הסיפור היהודי, על גן שאבד ועל עתיד שמתקן, הוא קול אחד יפה מני רבים. אדם או אישה שגדלו בו עשויים לזהות בו בית. בודהיסט יראה בו אולי עוד צורה של היאחזות, וזה בסדר גמור, כי המסורת שלו מציעה דרך אחרת ולא פחות עמוקה. נוצרים ומוסלמים יקראו את אותה כמיהה דרך החזיונות שלהם, וחילונים גמורים יכולים להניח את כל ארבעתם על השולחן ולשאול מה הם אומרים על המין האנושי, בלי להתחייב לאף אחד.
אף אחת מן המסורות לא “צדקה ראשונה”. כל אחת לקחה את אותו סדק אנושי וצבעה אותו בצבע שלה.
ולסיום
אנחנו לא יודעים אם יש מצב מתוקן באמת, כאן או מעבר, ואנחנו לא טוענים שיש. מה שאנחנו רואים הוא שבני אדם בכל מקום סירבו להאמין שהשבר הוא המילה האחרונה.
וזה אותו חוט שאנחנו מושכים לאורך כל הגיליונות: אותה כמיהה אנושית שחוזרת ומופיעה בהמון שפות — גן, נירוונה, גאולה — שלא מתלכדות לאחת, אבל מהדהדות את אותו רעב. אנחנו לא ממיסים אותן לדבר אחד ולא בוחרים אחת כנכונה. אנחנו מניחים אותן זו לצד זו ושואלים מה הן מגלות עלינו, ועל מציאות שאולי מנסים לתפוס מכמה כיוונים בבת אחת.
אז הנה השאלה שאנחנו משאירים לכם: כשאתם מדמיינים “עולם מתוקן”, האם אתם רואים משהו שאבד וצריך לחזור, או משהו שמעולם לא היה וכדאי להשתחרר מן הציפייה אליו?