ספרו אנשים. כמחצית מתושבי כדור הארץ כיום, מיליארדים, משתייכים לאחת משלוש מסורות גדולות: יהדות, נצרות, אסלאם. הן נבדלות זו מזו בעמוק, נלחמו זו בזו, ובכל זאת, כשמושכים את החוט אחורה, שלושתן מצביעות על אותה דמות. אדם אחד, שלפי המסופר הלך מאור כשדים אל ארץ לא מוכרת. אברהם.
זה נתון מצמרר בפשטותו. אפשר לחלוק על כל פרט בסיפור, אבל הזיכרון התרבותי עצמו אמיתי וניתן לבדיקה: שלוש ציוויליזציות שלמות בחרו לעגן את עצמן באותו שורש.
מה בעצם השתנה
מה היה כל כך חזק בדמות הזו, שמסביבה התארגנה כל כך הרבה אנושות? (תיאור היסטורי) הסיפור עצמו מצומצם, אך ההקשר ההיסטורי שסביבו טוען אותו במשמעות. העולם שבו צמח הסיפור היה עולם של ריבוי אלים. לכל כוח טבע היה פנים, לכל עיר אל משלה, ולכל היבט של הקיום ישות נפרדת ששלטה בו.
(פרשנות, לא עובדה קשה) ומול העולם הזה עולה רעיון אחר: שמתחת לריבוי יש אחד. שאפשר לדבר אל מקור אחד מאחורי הכול. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה כמה “חד” היה אברהם המקורי, ומתי בדיוק התגבש המונותאיזם המלא. זו שאלה פתוחה במחקר, ואנחנו לא נכריע בה. אבל הדמות של אברהם נעשתה, בזיכרון של שלוש מסורות, לסמל של אותה תפנית: מעבר מעולם מפוצל לעולם שיש לו יסוד אחד.
מעניין לחשוב מה השבר הזה עשה לתודעה האנושית, מעבר לשאלה הדתית. (ספקולציה) כשמספר האלים יורד לאחד, משהו משתנה גם באופן שבו חושבים על המציאות. אם יש מקור אחד, אולי יש גם היגיון אחד, חוק אחד, שפה אחת שמתחת להכול. יש מי שמתחו קו, זהיר ומאוחר, בין הרעיון הזה לבין ההנחה המדעית שיש חוקי טבע אחידים שחלים בכל מקום. זו אנלוגיה מעניינת, לא יותר. אסור לומר שאברהם “ניבא” את המדע, ולא נאמר. נכון יותר לומר שהמהלך אל האחד פתח דלת מסוימת בדמיון האנושי, ושדלת זו נשארה פתוחה.
מה שהמסורת מציעה
כאן צריך להיזהר במיוחד, כי זהו בדיוק המקום שבו טקסט אחד יכול בקלות לעלוב בשלושה קהלים. ננסה לא.
ליהודים אברהם הוא האב הראשון, ראש שושלת ובעל ברית. לנוצרים הוא אב האמונה, מופת של מי שהאמין ויצא אל הלא נודע. למוסלמים הוא אבראהים, נביא ומסור, דמות מן הגדולות בקוראן. שלוש קריאות, ואף אחת אינה “המקורית” שממנה השתיים סטו. כל אחת היא בית שלם בפני עצמו.
אדם או אישה שגדלו בלי דת יכולים לקרוא את הסיפור הזה כפרק מכונן בהיסטוריה של הרעיונות, בלי להאמין במילה, ועדיין לעמוד מול עוצמתו. ומי שכן מאמין, מאיזה משלושת הבתים שיהיה, מוזמן לראות שהשניים האחרים אינם זיוף של שלו, אלא ענפים אחרים של אותו עץ עתיק. אין כאן ניצחון של מסורת אחת. יש כאן שורש משותף שצמח לשלושה כיוונים.
נקודה אחרונה לזהירות. נעים לחשוב שהשורש המשותף אמור לגשר על הסכסוכים. ההיסטוריה מראה שלא תמיד כך. אב משותף אינו ערובה לשלום בין אחים, ולפעמים דווקא קרבה היא שמציתה. הטקסט הזה לא יתיימר לפתור זאת. הוא רק מצביע על השורש.
ולסיום
אדם אחד, לפי המסופר, קם והלך אל מקום שלא הכיר, מתוך אמונה במשהו שאיש סביבו לא ראה. אלפי שנים אחר כך, כמחצית מן האנושות עדיין מותחת אליו קו.
ויש כאן גם הד לחוט שאנחנו מושכים לאורך כל הדרך. שלוש מסורות מספרות על אותו שורש בשלוש לשונות שונות — שלושה בתים, אותו עץ — ואף אחת אינה המקורית שממנה השאר סטו. זו אותה תנועה שאנחנו ממשיכים לחפש: מציאות או מקור אחד שממשיך להופיע בהמון שפות, ושהעבודה היא להחזיק אותן יחד בלי להכריז שאחת אמיתית והשאר זיוף שלה.
אז הנה השאלה שאנחנו משאירים לכם: כשתרבות שלמה בוחרת לעגן את עצמה בדמות אחת מן העבר הרחוק, מה היא מבקשת באמת — לזכור מאיפה באה, או להחזיק יחד משהו על מי שהיא רוצה להיות?