כדי לכתוב מילה אחת, אתם מוותרים על כל המילים האחרות שיכולתם לכתוב באותו רגע. כדי לצייר קו, אתם נוטשים את הדף הריק והאינסופי. כל יצירה היא קודם כול ויתור: צמצום של מה שאפשרי לכדי דבר אחד ממשי.
זה נשמע פשוט, אבל זה אחד הרעיונות העמוקים שיש, והוא מופיע במקום מפתיע.
הרעיון, ואיפה הוא מסומן
בקבלה הלוריאנית יש מושג שנקרא “צמצום”: כדי שייווצר עולם, האינסוף “מצטמצם”, מפנה מקום, נסוג. בלי הריק הזה אין מקום לשום דבר מוגדר. נסמן מיד: זו לשון של מסורת מיסטית, לא פיזיקה ולא מדע.
ובכל זאת המבנה המופשט מהדהד דברים שאנחנו כן מכירים. מידע נמדד בדיוק כך: כל ביט הוא צמצום, בחירה אחת מתוך אפשרויות רבות. בפיזיקה, מבנה מסודר נוצר לעיתים דווקא כש”סימטריה נשברת”, כשהאפשרי הרחב קורס לכדי מצב מסוים. הקשר הזה הוא אנלוגיה, גשר, לא טענה שהקבלה חזתה את הפיזיקה.
מה שהמסורת מציעה
הרעיון שיצירה דורשת הגבלה אינו שמור למסורת אחת. אמנים יודעים שמסגרת מולידה יצירה, מתמטיקאים שהגדרה היא תיחום, וכל מי שבחר אי פעם דבר אחד יודע שבחירה היא ויתור. הצמצום הקבלי הוא ניסוח אחד, חד במיוחד, של חוכמה אנושית רחבה.
למה זה נוגע בכם
אם כל דבר ממשי נולד מוויתור על מה שיכול היה להיות, אז הגבלה אינה רק אובדן. היא התנאי לכך שיהיה בכלל משהו, ולא הכול מעורפל ואינסופי.
אז שאלה: כשאתם מוותרים על כל מה שדבר יכול היה להיות כדי שיהיה ממשי, ההגבלה היא המחיר של היצירה, או המנוע שלה?