לוח השנה על הקיר מספר שהזמן צועד קדימה בקו אחד. השבת מספרת שהוא חוזר, כל שבעה ימים מחדש. והפיזיקה, באופן מוזר, רומזת שאולי הוא לא ממש זז. שלוש תמונות של אותו דבר עצמו, וזו בדיוק העבודה שאנחנו עושים כאן: להניח אותן זו לצד זו, בלי לבחור בכוח.
בגיליון על ה”עכשיו” ראינו שהפיזיקה מתארת זמן בלי הווה. כאן נוסיף שכבה.
מה שהמדע אומר
יש בפיזיקה “חץ זמן” אחד מוסכם: האנטרופיה, מידת אי-הסדר, נוטה לגדול, ולכן אפשר להבדיל עבר מעתיד. (מדע) אבל מעבר לכך, חלק מהפיזיקאים סבורים שהזמן כולו פרוס כמו ציר שכבר קיים, בלי “זרימה” אמיתית. זו עמדה שנויה במחלוקת. (מדע במחלוקת, ופילוסופיה) בקיצור: קו עם כיוון, אבל אולי בלי תנועה.
מה שהמסורת מציעה
מסורות רבות לא דמיינו את הזמן כקו, אלא כמעגל שחוזר: חגים שחוזרים, עונות, יום שמתחדש. בלשון היהודית, השבת חוזרת כל שבוע ו”מחדשת מעשה בראשית”; לוחות שנה דתיים אחרים, נוצריים ומוסלמיים, בנויים גם הם על מחזוריות של זמן קדוש. לא טענה פיזיקלית, אלא תחושה אחרת לגמרי של מה הזמן עושה: לא רק נמשך, אלא שב.
למה זה נוגע בכם
קו, מעגל, או גוש דומם שאינו זז. מעניין שכל אחת מהתמונות נכונה לחלק מהחוויה: יש בחיים כיוון שאי אפשר להפוך, יש בהם מחזורים שחוזרים, ויש רגעים שמרגישים מחוץ לזמן לגמרי.
אז שאלה: איזו מהתמונות נאמנה יותר לחיים שלכם — הקו שמתקדם, המעגל שחוזר, או הגוש שבו הכול כבר קיים?