הסתובבנו יחד סביב כמה מהשאלות הגדולות: מה נמחק בהרדמה, מה שורד כשהאטומים מתחלפים, למה יש חוויה מבפנים, מה זה זמן, מה זה מידע. ובכל אחת, בנקודה מסוימת, פגשנו קיר. לא כי לא חיפשנו מספיק, אלא כי שם, נכון להיום, נגמר מה שאפשר לדעת.
קל להרגיש שזה מאכזב. אנחנו רוצים תשובות. אבל יש משהו בריא, ואפילו יפה, ביכולת לומר “איננו יודעים”, ולהתכוון לזה.
למה “לא יודע” הוא לא כישלון
המדע הטוב מצטיין דווקא בזה: לסמן בדיוק היכן נגמר המבוסס ומתחיל המשוער. (מדע) ההפך מזה, ודאות מזויפת, הוא שמסוכן. כמעט כל אסון אינטלקטואלי התחיל ממישהו שהיה בטוח מדי. להחזיק שאלה פתוחה ביד, בלי למלא אותה בכוח בתשובה, זו לא חולשה. זו בגרות.
מה שהמסורת מציעה
הענווה מול מה שמעבר להשגה חוזרת במסורות רבות, כל אחת בלשונה: “הנסתרות”, גבול הדעת, השתיקה מול הסוד. בלשון אחת מהן נאמר שיש דברים שלא ניתנו לנו לדעת, ושזה עצמו חלק מהסדר. לא ויתור על מחשבה, אלא הכרה בקצה שלה. אנחנו מצביעים על הקרבה בין הענווה הדתית הזו לבין הכנות המדעית, ומשאירים לכם להחליט אם הן מדברות על אותו דבר.
למה זה נוגע בכם
כל הפרויקט הזה בנוי על הקו הזה: גשר, לא הוכחה. מפה, לא תשובה. השאלות נשארות פתוחות בכוונה, כי שאלה טובה פתוחה שווה יותר מתשובה סגורה ושגויה.
אז שאלה: מבין כל השאלות שנגענו בהן, איזו אחת תרצו להמשיך לשאת איתכם — לא כדי לפתור, אלא כדי לחיות איתה?