נסו, לרגע, לדמיין כלום. לא חלל ריק, כי חלל הוא כבר משהו. לא חושך, כי חושך הוא היעדר אור במקום שיש בו מקום. לא שקט, כי שקט הוא רגע בזמן. כלום אמיתי, בלי מרחב, בלי זמן, בלי חוקים, בלי אפילו את האפשרות שמשהו יקרה.
קשה. למעשה, בלתי אפשרי. המחשבה מחליקה כל הזמן בחזרה אל איזשהו רקע, אל איזושהי במה ריקה. ובכל זאת, ה”כלום” הזה הוא לכאורה האפשרות הפשוטה ביותר. הוא לא דורש סיבה, לא דורש תחזוקה, לא דורש דבר. ובכל זאת, הוא לא מה שיש. יש יקום, מלא, רועש, מתרחב. והשאלה היחידה שאי אפשר לעקוף אותה היא למה.
איפה המדע נעצר
המדע יודע לספר את הסיפור אחורה הרבה מאוד, וכאן הוא חזק. עד שבריר שנייה אחרי ההתחלה, עם המפץ, יש לנו תיאור מצוין ומדויק של איך היקום התקרר, איך נוצרו האטומים, איך הצטברו הכוכבים. זה אחד ההישגים הגדולים שיש.
אבל יש קיר, והוא לא טכני. השאלה “למה התחיל המפץ” עדיין שואלת על משהו. גם אם נגלה מנגנון פיזיקלי שממנו צמח היקום, נשאל מיד למה היה קיים אותו מנגנון. כל תשובה פיזיקלית מניחה כבר משהו, חוק, שדה, ואקום קוונטי, ואז השאלה רק זזה צעד אחורה. המדע מסביר נהדר איך משהו אחד נובע ממשהו אחר. הוא לא בנוי לענות למה יש בכלל ה”משהו” הראשון שהכל נובע ממנו.
זו לא מבוכה זמנית שתיפתר בעוד עשור. זה גבול שטמון בצורת השאלה עצמה.
איפה זה קופץ לפילוסופיה
יש מי שמנסים לפרק את השאלה. אולי “כלום” בכלל לא יציב, אולי משהו תמיד חייב לצוץ, אולי זו שאלה מבולבלת שאין לה תשובה כי אין לה מובן. כל אלה תשובות רציניות, ואף אחת מהן לא נחה. כי גם אם נקבל שמשהו חייב להתקיים, נשאר לתהות למה דווקא היקום הזה, עם החוקים האלה, ולא משהו אחר.
מה שמעניין הוא שהשאלה הזו לא נותנת לאיש לישון בשקט. לא לפיזיקאי, לא לפילוסוף, לא למי שלא חשב עליה מעולם וקלט אותה לראשונה בשתיים בלילה. היא מרגישה גדולה מכל מסגרת שמנסים לתחום אותה בתוכה.
מה שהמסורת מציעה
הרבה לפני שהייתה לנו מילה כמו “מפץ”, בני אדם עמדו מול אותה תהייה בדיוק וניסחו אותה בשפה שלהם. סיפורי בריאה רבים פותחים לא בחלל ריק אלא ברגע שבו משהו מחליט, או אומר, או מבדיל. בלשון היהודית, “בראשית ברא” אינו תיאור פיזיקלי של מנגנון. הוא טענה על כך שהקיום אינו מובן מאליו, שהוא נובע מרצון ולא מהכרח. זו אינה אמירה מדעית, ובוודאי לא תיאוריה על המפץ. זו לשון אחרת, שנדמה שיוצאת מאותו מקום של פליאה: שעצם העובדה שיש משהו, ולא כלום, היא הדבר המוזר ביותר, ושהיא דורשת מקור. את הקרבה בין הפליאה הזו לשאלה המדעית אנחנו מניחים לפניכם; אם הן מדברות על אותו דבר או רק נושקות זו לזו, זו כבר הכרעה שלכם.
ולסיום
שובו לרגע אל אותו ניסיון לדמיין כלום, ואל הכישלון הקטן והעקבי שחוזר בכל פעם שהמחשבה מחליקה אל איזשהו רקע. אולי זו לא רק מגבלה של הדמיון. אולי היא רומזת שהקיום קודם לנו בצורה שאנחנו אפילו לא יודעים לחשוב מחוצה לה.
אז לסיום, שאלה: אם אפילו לדמיין “כלום” איננו מצליחים באמת, האם השאלה “למה יש משהו” היא שאלה על היקום, או שאלה על הגבול של מי ששואל אותה?