הרגע הזה שבו אתם מושיטים יד אל הכוס. לא תכננתם אותו, לא דנתם בו, פשוט הרגשתם צמא והיד זזה. ואם נשאל אתכם, תאמרו בלי היסוס: אני החלטתי לשתות.
עכשיו דבר מוזר. בכמה ניסויים מפורסמים מדדו את פעילות המוח לפני שאנשים דיווחו שהחליטו לזוז. בחלק מהמקרים, סימנים של ההחלטה הופיעו במוח לפני הרגע שבו האדם הרגיש שהוא בוחר. כאילו ההחלטה כבר התגלגלה שם בפנים, וה”אני בחרתי” הגיע קצת באיחור, לחתום על מה שכבר קרה.
זה מטריד, כי כל הדרך שבה אנחנו חיים מניחה שאנחנו אלה שבוחרים. שאפשר היה גם אחרת. שיש מישהו בבית שאוחז בהגה.
מה הניסויים באמת אומרים, ואיפה הם נזהרים
נתחיל ממה שמוצק, ומיד אחר כך ממה שלא. נכון שמדדו פעילות מוחית שמקדימה את הדיווח המודע. זה ממצא אמיתי שחזר על עצמו. אבל מכאן ועד “אין רצון חופשי” המרחק עצום, ורוב החוקרים הרציניים זהירים מאוד כאן.
ראשית, מדובר בתנועות פעוטות וחסרות משמעות, ללחוץ כפתור מתי שבא לכם. לא ברור בכלל שזה מודל לבחירה אמיתית, כמו אם לסלוח, אם לעזוב עבודה, אם לומר את האמת. שנית, “פעילות מוחית שמקדימה” אינה בהכרח “החלטה שכבר נחרצה”. היא יכולה להיות נטייה, רעש, התארגנות. הפער בין מתאם במכשיר לבין מסקנה על חירות הוא בדיוק המקום שבו צריך לעצור ולהיות ישרים. הניסוי מראה משהו מסקרן על תזמון. הוא לא סוגר את השאלה.
איפה זה קופץ לפילוסופיה
נניח שהמוח אכן מתחיל לפעול לפני שאנחנו מרגישים שבחרנו. מה זה בעצם אומר? יש מי שיגיד: זה אומר שאנחנו מכונה, וה”אני בוחר” הוא סיפור שהמוח מספר לעצמו אחרי מעשה. ויש מי שיגיד הפוך: שאותה פעילות מוקדמת היא אני, לא משהו שקורה לי. שאין סתירה בין “המוח שלי החליט” לבין “אני החלטתי”, כי אני הוא המוח הזה על כל מה שמתגלגל בו, מודע ולא מודע.
שתי הקריאות יושבות על אותן עובדות בדיוק. וזה הסימן הכי בטוח שעברנו מהמדע אל הפרשנות. השאלה אם הבחירה “אמיתית” אינה שאלה שמכשיר מדידה יכול להכריע. היא שאלה על מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “אני”.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שיש בנו חירות, ושהיא יקרה דווקא משום שהיא לא מובטחת, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. כמעט כל מערכת מוסר אנושית מניחה שאדם יכול היה לבחור אחרת, כי בלי זה אין אחריות, אין שבח ואין חרטה. בלשון היהודית נאמר “הכל צפוי, והרשות נתונה”, משפט שמחזיק במכוון את שני הקצוות בלי ליישב ביניהם. לא אמירה מדעית על נוירונים, וברור שלא מסקנה מתוך ניסוי. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו מתח עצמו: שמשהו בנו גדול מהשרשרת הסיבתית, ושעם זאת איננו לגמרי מחוצה לה. אנחנו מצביעים על הקרבה בין המתח הזה לבין השאלה הפילוסופית, ומשאירים לכם להחליט אם הם מדברים על אותו דבר.
ולסיום
חזרו אל היד שזזה אל הכוס. גם אם משהו במוח התחיל לפני שהרגשתם, זה לא הופך את הצמא, את ההחלטה ואת התנועה למשהו שקרה לכם מבחוץ. הם קרו בכם. השאלה אם זה “מספיק” כדי להיקרא חירות נשארת פתוחה, וטוב שכך.
אז לסיום, שאלה: אם מתברר שהמוח שלכם התחיל לזוז לפני שהרגשתם שבחרתם, האם איבדתם משהו, או שפשוט גיליתם שה”אתם” גדול ממה שחשבתם?