מישהו שאהבתם איננו. הגוף עדיין שם, שעות אחדות, ואז גם הוא הולך. אבל הדבר שהפך אותו לאותו אדם, הצחוק המסוים, הדרך שבה אמר את שמכם, נעלם מיד, ברגע אחד. הגוף כמעט לא השתנה. מה שהשתנה הוא שמשהו הפסיק לפעול.
זו אולי השאלה העתיקה ביותר של בני אדם, וגם זו שהכי קל לענות עליה רע. אפשר להבטיח דברים שאי אפשר לדעת, ואפשר לפטור הכל ב”זהו, נגמר”. שתי הקצוות נוחים, ושניהם טוענים יותר ממה שמישהו באמת יודע. ננסה ללכת בקו הצר שביניהם.
איפה המדע נעצר, וזה חשוב
נתחיל ממה שמוצק, ובמיוחד ממה שלא. המדע יכול לתאר בדיוק מה קורה לגוף כשהוא מת. הלב נעצר, התאים מפסיקים, פעילות המוח דועכת. את זה הוא יודע היטב.
מה שהמדע אינו יכול לעשות הוא לומר משהו על “אחרי”, לכאן או לכאן. אין ניסוי שמראה שמשהו שורד, ואין ניסוי שמראה שדבר לא. השאלה פשוט מחוץ לתחום שכלי המדידה מגיעים אליו. וזו נקודה שצריך להחזיק חזק: מי שאומר “המדע הוכיח שאין כלום אחרי המוות” טועה בדיוק כמו מי שאומר “המדע הוכיח שיש”. המדע שותק כאן, ושתיקה אינה תשובה לאף צד.
זווית, לא תשובה: רעיון התבנית
בגיליונות קודמים שיחקנו עם רעיון אחד: שאולי מה שאנחנו קוראים לו “אני” קשור פחות לחומר שמרכיב אותנו ויותר לתבנית שלפיה הוא מסודר, כמו שיר שנשאר אותו שיר גם כשמחליפים את הנגן. אם לוקחים את הרעיון הזה אל הקצה, אפשר לשאול: מה קורה לתבנית כשהחומר שנשא אותה נעצר?
וכאן צריך לומר בקול ברור, פעמיים: זו השערה, לא מסקנה, ובוודאי לא מדע. רעיון התבנית מעניין כדרך מחשבה, אבל אין שום ראיה שתבנית כזו ממשיכה להתקיים כשהמצע נהרס, וקל מאוד להחליק ממנו אל נחמה שאינה מבוססת על דבר. אנחנו מציעים אותו כזווית הסתכלות, לא כהבטחה. מי שמחפש כאן ודאות לא ימצא אותה, וזה בכוונה.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שמשהו באדם אינו נגמר עם הגוף עתיקה ומשותפת כמעט לכל תרבות אנושית, כל אחת בלשונה ובדימוייה. במצרים בנו לזה ארכיטקטורה, ביוון דיברו על נשמה בת אלמוות, ובמסורות המזרח על מעבר. בלשון היהודית הדימויים רבים ושונים זה מזה, מ”תחיית המתים” ועד רעיון הגלגול בקבלה, ומקובל מאוד להציג אותם כתמונה, לא כדוח. רעיון הגלגול במיוחד מוצג במסורת עצמה כתורת סוד, לא כעובדה מוכחת. לא אמירה מדעית, וברור שלא תיאוריה על מידע. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותה תחושה שעמדנו מולה בהתחלה: שברגע המוות משהו פסק לפעול, ולא ברור שהוא פשוט אבד. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה ומנחם.
ולסיום
חזרו לאותו רגע שבו הגוף כמעט לא השתנה, ובכל זאת משהו נעלם. כל מה שכתבנו כאן הוא לא תשובה לשאלה מה היה אותו משהו ולאן הלך. זו שאלה שאנחנו, נכון להיום, פשוט לא יודעים לענות עליה, ואולי לעולם לא נדע.
אז לסיום, שאלה זהירה: אם הדבר שעושה אתכם אתכם הוא תבנית ולא חומר, השאלה אם תבנית יכולה לשרוד את אובדן המצע היא שאלה שתשובתה ידועה לכם, או שאלה שאתם רק חיים לצדה?