אם תפרקו את העולם עד הסוף, מה תמצאו

קחו חפץ כלשהו, נניח כוס, ותתחילו לפרק אותו במחשבה. זכוכית, מולקולות, אטומים. תרדו לתוך האטום, ותמצאו פרוטונים ואלקטרונים. תרדו לתוך הפרוטון, ותמצאו קווארקים. תרדו עוד, ובמקום כדורים קטנים תמצאו שדות, גלים, הסתברויות. בכל קומה שאתם יורדים, ה”חומר” נעשה פחות מוצק ויותר מופשט.

בנקודה מסוימת מתעוררת שאלה מוזרה. כל מה שמתאר חלקיק יסודי הוא רשימה של מאפיינים: מטען, ספין, מסה. מספרים. ואם הכל, בקצה, הוא רק רשימה של ערכים, אולי מה שיש שם למטה הוא בכלל לא דבר, אלא מידע על דבר.

מה המדע אומר, ואיפה הוא נזהר

נתחיל ממה שמוצק. מידע הוא מושג מדויק ומדיד. ב-1948 נתן קלוד שאנון למילה הגדרה מתמטית, נמדדת ביחידות, בלתי תלויה בחומר שנושא אותה. וגם בפיזיקה, מידע התברר כדבר ממשי: יש קשר עמוק בין מחיקת מידע לבין חום וערבול, ובחקר חורים שחורים המידע הפך לשחקן ראשי. אלה דברים מבוססים.

אבל כאן צריך לעצור. מכל זה לא נובע ש”היקום עשוי ממידע”. נובע שמידע הוא דרך עוצמתית לתאר את היקום. זה לא אותו דבר. תיאור מצוין של משהו אינו עדות לכך שהמשהו הזה בנוי מהתיאור. בדיוק כאן, בהבדל הדק הזה, נמצא הגבול שצריך לכבד.

הקפיצה, והיכן היא נעשית פילוסופיה

הפיזיקאי ג’ון וילר ניסח את זה בביטוי שנדבק: “It from Bit”. ה”זה”, כל חפץ, כל חלקיק, נובע מ”ביט”, מתשובה של כן או לא, ממידע. ההצעה שלו אמיצה: שהמידע הוא השכבה התחתונה, והחומר נגזר ממנו, ולא להפך.

זו הצעה רצינית, ושנויה במחלוקת. לא קונצנזוס, ולא הוכחה. ויש כאן גם מלכודת שקל ליפול אליה, אותה מלכודת שפגשנו כשדיברנו על המילה “מידע”. “הכל מידע” יכול להישמע עמוק ולא להסביר כלום, אם לא אומרים מידע במובן של מה. כמות בביטים, שאינה יודעת אם מאחוריה חתול או רעש? או פשר, שאיש עוד לא יודע למדוד? אם הכוונה לראשון, צריך עדיין להסביר מאיפה מגיע הפשר. אם לשני, אמרנו שם יפה לחידה, לא פתרנו אותה.

מה שהמסורת מציעה

האינטואיציה שביסוד הדברים עומד משהו קרוב יותר לאמירה, לדיבר או לאות מאשר לאבן, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. אחד מניסוחיה הוא היהודי: “ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור”. האמירה קודמת לחומר. הבריאה מתוארת כדיבור, ו”ספר יצירה” ממשיך וקובע שהעולם נחקק באותיות ובמספרים. לא אמירה מדעית, וברור שלא נבואה של תורת המידע. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו כיוון: שהשורש של הקיום קרוב יותר לטקסט מאשר לחומר. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.

ולסיום

חזרו אל הכוס שפירקנו, ואל הרגע שבו במקום חומר מוצק נשארו ביד רק שדות ומספרים. אולי זו רק מגבלה של הכלים שלנו, ואולי זו רמיזה על משהו עמוק יותר. בשלב הזה, אף אחד לא יודע באמת.

אז לסיום, שאלה: אם בקצה הפירוק של כל דבר נשארת רק רשימה של מספרים, האם גילינו ממה עשוי העולם, או רק את השפה הכי מדויקת שיש לנו לדבר עליו?