מיתר אחד של גיטרה יכול להשמיע צלילים שונים לגמרי, תלוי איך הוא רוטט. אותו חומר בדיוק, אותו מיתר, ובכל זאת נשמע אחרת בכל פריטה. ההבדל אינו במיתר, הוא באופן שבו הוא רוטט. וזה דימוי שקשה לעזוב: אותו יסוד, ביטויים שונים, רק לפי הרטט.
יש בפיזיקה רעיון שלוקח את הדימוי הזה עד הסוף. הוא אומר שאולי, בקצה הכי עמוק של החומר, אין כדורים קטנים בכלל, אלא משהו שרוטט, ושמה שאנחנו רואים כחלקיקים שונים הם בעצם אותו דבר שרוטט אחרת. אלקטרון, פוטון, קווארק, כמו תווים שונים על אותו מיתר. השאלה היא עד כמה מותר לקחת את זה, ואיפה זה הופך משדה מדע לשירה.
מה זה באמת אומר, ואיפה צריך להיזהר מאוד
נתחיל ביושר, ובמיוחד בגבול. תורת המיתרים היא מסגרת מתמטית מרשימה, אבל חשוב לדעת מה היא ומה היא לא. נכון להיום היא השערה. אין ולו ניסוי אחד שאישש אותה, אין תצפית שמראה את ה”מיתרים”, והיא שנויה במחלוקת גם בתוך הקהילה המדעית. יש פיזיקאים שרואים בה כיוון מבטיח, ויש שטוענים שהיא יפה מדי ומדידה מדי לא כדי להיחשב מדע במלוא המובן. זו לא ידיעה מבוססת כמו כוח הכבידה. זו הצעה פתוחה.
לכן צריך לומר את זה במפורש, ופעמיים: כשמדברים על “רטט שביסוד הכל”, אנחנו מדברים על השערה לא מאומתת, ועל מטאפורה שנגזרת ממנה, לא על עובדה. וקל מאוד, מסוכן של ממש, להחליק מ”אולי החלקיקים הם רטט” אל “הכל הוא תדרים ואנרגיות”, שזו כבר לשון ניו-אייג’ שאינה אומרת דבר. נשארים עם הדימוי הזהיר: אם החומר הוא, בשורש, סוג של רטט, זו רק אם.
איפה זה קופץ לפילוסופיה
ונניח, רק כמשחק מחשבה, שהדימוי נכון, ושבקצה הכל הוא תבנית של רטט. זה מתחבר יפה למשהו שראינו כל הזמן: שהמצע פחות חשוב מהדפוס. מיתר אחד, צלילים רבים, כמו שיר אחד שעובר ממצע למצע. אבל גם כאן, הדימוי לא מסביר כלום על השאלה הקשה. גם אם הכל רטט, עדיין אין לנו מושג למה רטט מסוים נחווה מבפנים כמשהו. היופי של ההקבלה לא צריך להתבלבל עם כוח הסבר. היא יפה, היא לא תשובה.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שביסוד הקיום עומד צליל, קול או דיבר, ולא חומר דומם, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. ההודים דיברו על צליל יסודי, היוונים על הרמוניה של הספרות. בלשון היהודית הבריאה מתוארת כדיבור, “ויאמר אלוהים”, והקבלה מרבה לדבר על העולם כעל משהו שנברא בקול ובאות. מקובל מאוד לקרוא את זה כשפה של משמעות, לא כתיאור פיזיקלי. לא אמירה מדעית, וברור שלא נבואה של תורת המיתרים. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו דימוי: שהשורש של הדברים קרוב יותר לצליל ולמילה מאשר לאבן. אנחנו מצביעים על הדמיון בין הדימויים ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה, ומזכירים שגם הצד המדעי שבו הוא, בינתיים, רק דימוי.
ולסיום
חזרו אל המיתר של הגיטרה ואל הרעיון שאולי כל החומר הוא משהו כזה, רוטט בצורות שונות. אפילו אם זה יתברר כנכון יום אחד, וזה רחוק מלהיות בטוח, זה עדיין יהיה תיאור של איך, לא של למה יש בכלל מי שמקשיב.
אז לסיום, שאלה: אם החומר כולו הוא, בקצה, סוג של רטט, האם זה הופך את העולם לפחות מוצק, או שזה רק אומר שמה שקראנו לו “מוצק” תמיד היה בעצם מנגינה?