נסו לחשוב על שקר אחד שאמרתם פעם. לא הגדול, סתם קטן. מה שהוא עשה, מעבר למילים, הוא יצר פיצול. עכשיו יש שתי גרסאות: מה שקרה באמת, ומה שאמרתם שקרה. ואתם צריכים לזכור את שתיהן, ולא להתבלבל, ולתחזק את הפער. משהו במערכת נעשה פחות מסונכרן. יש יותר רעש.
זו זווית מעניינת על מילה כבדה כמו “רע”. בדרך כלל אנחנו מדמיינים אותו ככוח, כמשהו שיש לו נוכחות. אבל אפשר להסתכל אחרת: לא ככוח, אלא כהפרעה. לא כדבר, אלא כחוסר התאמה בין דברים שאמורים להיות מתואמים.
הזווית: מוסר כיחס בין אות לרעש
בעולם של מידע יש מושג פשוט וחזק: היחס בין אות לרעש. האות הוא מה שמעביר משמעות, הרעש הוא מה שמשבש אותה. אותו שיר יכול להגיע צלול, או מלא חרחורים שמקשים לזהות אותו. השיר לא השתנה, מה שהשתנה הוא כמה רעש נכנס.
אפשר לקחת את הדימוי הזה ולהציע: אולי מה שאנחנו קוראים לו רע הוא, במובן מסוים, עלייה ברעש. שקר מגדיל את הפער בין מציאות לבין מה שמספרים עליה. ניצול שובר את ההתאמה בין מה שאדם זקוק לו למה שעושים לו. אכזריות מנתקת בין מה שמישהו מרגיש לבין איך מתייחסים אליו. ובכיוון השני, מה שאנחנו קוראים לו טוב מחזיר התאמה. אמת מצמצמת את הפער. חסד מסנכרן בין צורך לתגובה. צדק מיישר בין מה שמגיע למה שניתן. לא רע ככוח אפל וטוב ככוח מנוגד, אלא רעש מול אות, פירוק מול קוהרנטיות.
איפה זה קופץ לפילוסופיה, וגבול הדימוי
זו זווית, לא תשובה, וכדאי לסמן מיד את גבולה. הדימוי לא מסביר למה רעש מסוים כואב, ולמה מעשה מסוים מעורר זעם מוסרי. הוא נותן שפה לתאר מבנה, לא מקור. וצריך גם זהירות הפוכה: לא כל אי-התאמה היא רעה, ולא כל סדר הוא טוב. יש סדרים מרושעים מאוד, מסונכרנים להפליא, של עוול. אז הדימוי עוזר לחשוב, אבל אסור להפעיל אותו אוטומטית. הוא מצביע על משהו, לא מחליף את השיפוט.
מה שכן יפה בו הוא שהוא לא דורש להאמין ברע כיֵשׁות. אפשר לקחת ברצינות את ההבחנה בין טוב לרע בלי לדמיין שני כוחות שנלחמים, אלא מצב אחד, קוהרנטיות, ושיבושיו.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שהרע אינו כוח עצמאי אלא היעדר, עיוות או חוסר תיקון של הטוב, עתיקה ומשותפת למסורות רבות. פילוסופים דיברו על הרע כ”היעדר טוב”, לא כדבר בפני עצמו. בלשון היהודית, חלק מהמסורת הקבלית מתאר את החטא כשבירה ופיצול, ואת המצווה כפעולה שמחזירה הרמוניה, ומשתמש בלשון של “תיקון”, השבת דבר שבור לסדרו. מקובל מאוד לקרוא את זה כשפה של משמעות, לא כפיזיקה. לא אמירה מדעית, וברור שלא תורת המידע. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו מקום: שהרע הוא מה שמפרק התאמה, והטוב מה שמשיב אותה. אנחנו מצביעים על הדמיון בין הדימוי הזה לבין יחס האות-לרעש, ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.
ולסיום
חזרו אל אותו שקר קטן ואל הפיצול שהוא יצר, אל הרעש שנוסף למערכת. אולי זו רק מטאפורה, ואולי היא מצביעה על משהו במבנה של חיים מוסריים. כך או כך, היא מציעה דרך לחשוב על טוב ורע בלי כוחות אפלים ובלי הטפה: פשוט כשאלה כמה אות, וכמה רעש.
אז לסיום, שאלה: אם כל מעשה שלכם מוסיף למערכת או אות או רעש, איזה מהשניים אתם משאירים אחריכם, בלי לשים לב, ביום רגיל?