שברו כוס. היא מתנפצת לרסיסים על הרצפה. עכשיו נסו לדמיין את הסרט רץ אחורה: הרסיסים קופצים מהרצפה ומתאחדים לכוס שלמה. אתם יודעים מיד שמשהו לא בסדר. כוסות נשברות, הן לא מתאחדות. בין העבר לעתיד יש הבדל ברור, חד-כיווני, שאתם מרגישים בכל רגע.
ובכל זאת, כשיורדים אל המשוואות הבסיסיות של הפיזיקה, מתגלה דבר מוזר. רובן עובדות באותה מידה קדימה ואחורה. אין בהן חץ. ברמה של חלקיק בודד, שום חוק לא אוסר על הסרט לרוץ הפוך. החד-כיווניות שאתם חשים כל כך חזק כמעט לא מופיעה שם.
מה שמסקרן בזה הוא הפער עצמו. אתם בטוחים שהזמן זורם, מהעבר לעתיד, בלי לעצור. הפיזיקה, ברבדים העמוקים שלה, מתקשה אפילו למצוא את הזרימה הזו. מי משניכם צודק?
מה שהמדע אומר, ואיפה הוא נזהר
נתחיל ממה שמוצק. יש חץ זמן אחד שכן מוסכם על המדע, והוא בא מהאנטרופיה, מידת אי-הסדר. הכוס השבורה היא מצב מפוזר יותר, “לא מסודר” יותר, מהכוס השלמה, ובעולם גדול אי-הסדר נוטה לגדול. זה נותן כיוון: אפשר להבדיל עבר מעתיד לפי האם הסדר גדל או קטן. עד כאן מוצק.
אבל שימו לב מה זה כן ומה זה לא. זה נותן כיוון, חץ, אבל לא בהכרח תנועה. אפשר לדמיין את כל ההיסטוריה פרושה כמו ציר שלם שכבר קיים, מההתחלה ועד הסוף, שבו “עבר” הוא הקצה עם פחות אי-סדר ו”עתיד” הוא הקצה עם יותר. בתמונה הזו אין באמת “זרימה”. הזמן הוא ציר, לא נהר. חלק מהפיזיקאים מחזיקים בתמונה הזו, וחלק חולקים עליה. זו מחלוקת פתוחה, לא הכרעה.
וכאן מצטרפת שכבה שכבר ראינו: ה”עכשיו”. במשוואות אין רגע מיוחד שמסומן כהווה. כל הרגעים שווים. אבל החיים שלכם, בלי יוצא מן הכלל, קורים בתוך “עכשיו” אחד נע. הזרימה והחץ, ככל הנראה, קשורים פחות למשוואות ויותר לאופן שבו תודעה חווה את העולם, צוברת זיכרון, ומבדילה את מה שכבר היה ממה שעוד לא.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שהזמן הוא לא רק קו אחד שצועד קדימה היא עתיקה ומשותפת למסורות רבות. מסורות רבות דמיינו את הזמן כמעגל שחוזר: עונות, חגים, יום שמתחדש. בלשון היהודית, השבת חוזרת כל שבוע ו”מחדשת מעשה בראשית”, והזמן הקדוש בנוי על מחזוריות לא פחות מאשר על התקדמות. מסורות אחרות נגעו במשהו דומה: מחזורי הזמן הגדולים בהודו, גלגל הזמן, התחושה שמה שהיה שב.
זו לא טענה פיזיקלית, וברור שלא קביעה על האנטרופיה. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו רעיון דומה: שהזמן עושה כמה דברים בבת אחת, גם נמשך בכיוון, גם שב במעגל, וגם, ברגעים מסוימים, מרגיש כאילו אנחנו מחוצה לו. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.
ולסיום
חזרה לכוס. ברמת הכוס, החץ ברור: שלמה הופכת לשבורה, לא להפך. ברמת המשוואות, החץ כמעט נעלם. ובתוך החוויה שלכם, יש לא רק חץ אלא ממש זרימה, “עכשיו” שזז. שלוש התמונות נכונות לחלק מהסיפור, ואף אחת לבדה לא תופסת את כולו.
אז לסיום, שאלה: אתם מרגישים את הזמן זורם בכל רגע, והפיזיקה בקושי מוצאת את הזרימה הזו במשוואות. אם הזרימה קיימת רק בתוך החוויה, האם הזמן הוא תכונה של העולם, או משהו שהתודעה מוסיפה לו?