פתחו כמעט כל סיפור בריאה עתיק, וראו מה קורה בצעד הראשון. בבראשית, אלוהים מבדיל בין אור לחושך, ואז בין מים עליונים לתחתונים, ואז בין יבשה לים. בסיפורים מסופוטמיים, העולם נוצר כשגוף קדום נחצה לשניים, חצי לשמיים וחצי לארץ. במיתוסים אחרים, מרחק רחוק, שמיים וארץ שהיו צמודים נפרדים זה מזה. כמעט בכל מקום, הפעולה הראשונה אינה יצירה של חומר חדש. היא הפרדה.
זה דפוס מוזר אם עוצרים עליו. אפשר היה לדמיין בריאה שמתחילה ביצירת משהו: כוכב ראשון, יצור ראשון, אבן ראשונה. אבל שוב ושוב, מה שמופיע ראשון הוא חיתוך. לקיחת משהו אחד ומעורבב, וחלוקתו לשניים שאפשר להבדיל ביניהם.
מה שמסקרן בזה הוא לא ההשוואה בין מיתוסים כשלעצמה. מה שמסקרן הוא למה דווקא הפרדה. למה תרבויות שלא הכירו זו את זו הגיעו, בנפרד, לאותה תחושה: שכדי שעולם יתחיל, צריך קודם כל לחלק.
למה הפרדה היא תחילתו של עולם
נתחיל ממשהו שאפשר לחשוב עליו ביושר, בלי לקפוץ למסקנות. כל עוד הכל מעורבב ואחיד, אין בו שום דבר להבחין בו. תערובת אחידה לגמרי היא, במובן מסוים, ריקה: אין בה “כאן” מול “שם”, אין בה גבול, אין בה מה לראות. הרגע שבו מופיע הבדל, שניים שאפשר להבדיל ביניהם, הוא הרגע שבו לראשונה יש משהו לדבר עליו.
יש דרך מודרנית לנסח את זה: הפרדה היא מידע. כל אבחנה, “זה ולא זה”, “אור ולא חושך”, היא יחידת המידע הבסיסית ביותר שיש, ההבדל הראשון בין שתי אפשרויות. עולם בלי שום הפרדה הוא עולם בלי מידע, ולכן עולם שאין בו כלום ממש. הצעד מ”אחיד” ל”מופרד” הוא בדיוק הצעד מ”כלום” ל”משהו”.
וכאן צריך לעצור. הדמיון בין “בריאה מתחילה בהפרדה” לבין “מידע מתחיל בהבדל” הוא יפה, ואולי עמוק, אבל הוא לא הוכחה ששום מיתוס “ידע” תורת מידע. אנחנו לא טוענים שהקדמונים תיארו ביטים. אנחנו מצביעים על כך שאותה אינטואיציה, שעולם מתחיל בחלוקה ולא בהוספה, מופיעה גם במיתוס וגם בדרך שבה אנחנו חושבים היום על מידע. הדמיון אמיתי. מה הוא אומר, נשאר פתוח.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שהפרדה היא מעשה יוצר, ולא רק שבירה של משהו שלם, היא עתיקה ומשותפת למסורות רבות. בלשון היהודית, “ויבדל אלוהים”, פעולת ההבדלה, חוזרת כמילת מפתח בסיפור הבריאה, ועד היום מבדילים בין קודש לחול, בין שבת לימי החול. בגיליון קודם נגענו ברעיון הקבלי שאחדות צריכה להישבר כדי שיהיה מרחב לדברים נפרדים. מסורות אחרות נגעו במשהו דומה: שמיים שנפרדים מארץ, אור שנחתך מחושך, סדר שנכרת מתוך תוהו.
זו לא טענה מדעית, וברור שלא תיאור פיזיקלי של ראשית היקום. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו רעיון דומה: שהדבר הראשון שצריך לקרות כדי שיהיה עולם הוא לא להוסיף, אלא להבדיל. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.
ולסיום
חזרה לאותו צעד ראשון שחוזר בכל הסיפורים. בין אם נקרא לו “ויבדל” ובין אם נקרא לו “ההבדל הראשון”, התחושה אחת: כדי שמשהו יהיה, צריך קודם שיהיה שניים. עולם מתחיל ברגע שאפשר להבדיל בין דבר לדבר.
אז לסיום, שאלה: כל סיפורי הבריאה פותחים בהפרדה, וגם המידע מתחיל בהבדל בין שתי אפשרויות. האם זו תובנה אמיתית על איך מתחיל עולם, או רק שכל מי שמספר סיפור חייב להתחיל מאיפשהו, ולחלק זה הדרך היחידה?