נסו את התרגיל הבא. קחו את השאלות הגדולות שאנושות מחזיקה כבר אלפי שנים, וערמו אותן זו על זו. מה זו תודעה. מה נשאר ממני כשהחומר מתחלף. מה קורה אחרי המוות. למה יש משהו ולא כלום. האם היקום מכוון. מה הזמן. הניחו אותן ביחד והסתכלו לא על מה שמבדיל ביניהן, אלא על מה שחוזר.
ומשהו אכן חוזר. כמעט בכל אחת מהן, ברגע שמתקרבים לליבה, מופיעה אותה מילה: לא חומר. תבנית. סדר. הבדל. במילה אחת של ימינו, מידע. השאלה על הזהות הובילה לשיר ששורד את החלפת המצע. השאלה על התודעה התעקשה שמשהו “מרגיש מבפנים” שאי אפשר לתאר במנגנון לבדו. השאלה על הבריאה פתחה בהפרדה, שהיא הבדל, שהוא מידע. כל פעם, נתיב אחר, ובסוף אותה נקודה.
מה שמסקרן בזה הוא לא תשובה. אין כאן תשובה. מה שמסקרן הוא שהשאלות, שנראות נפרדות לגמרי, ממשיכות להצביע על אותו אזור אפל, כל אחת מזווית אחרת.
מה אפשר להגיד על זה, ומה לא
נתחיל בזהירות, כי כאן קל מאוד להגזים. העובדה ששאלות רבות נוגעות במושג “מידע” או “תבנית” אינה מוכיחה שמצאנו את היסוד של הכל. ייתכן שזו פשוט המילה הכי שימושית שיש לנו כרגע, כלי חשיבה טוב, ולא גילוי על טבע המציאות. ייתכן שאנחנו רואים תבנית פשוט מפני שאנחנו מחפשים אותה. ההבדל בין “מצאנו את החוט המשותף” לבין “המצאנו אותו” הוא בדיוק מה שאסור לטשטש.
ובכל זאת, אחרי כל הזהירות, נשאר משהו. בכל פעם שירדנו עד הקצה של שאלה גדולה, פגשנו את אותו רעיון: שמתחת לחומר אולי יש משהו שדומה יותר למבנה, לטקסט, לסדר, מאשר לאבן. וגם פגשנו את אותו גבול: שגם אם זה נכון, זה לא מסביר למה יש בכלל מישהו בפנים שמרגיש את זה. החוט המשותף אמיתי, והקיר שבסופו אמיתי לא פחות.
זו לא תשובה גדולה. זו תצפית על השאלות. שכולן, איכשהו, נוגעות באותו מקום, ושכולן נעצרות באותו קיר. אנחנו מצביעים על הדמיון בין כל הדרכים, בלי לטעון שהן מתאחדות לתורה אחת.
מה שהמסורת מציעה
האינטואיציה שכל השאלות הגדולות הן בעצם פנים שונות של שאלה אחת היא עתיקה ומשותפת למסורות רבות. בלשון היהודית, הרעיון של “אחד”, שכל הריבוי נובע ממקור אחד, עומד בלב הכל. הקבלה ניסתה למפות איך האחד נעשה לרבים, וחזרה שוב ושוב למבנה, לאות, לסדר. מסורות אחרות נגעו במשהו דומה: החיפוש אחר עיקרון אחד שמאחד את הכל, ביוון, בהודו, ובמדע המודרני שמחפש “תיאוריה של הכל”. כל אחת, בשפתה, סירבה להאמין שהשאלות הגדולות באמת זרות זו לזו.
זו לא טענה מדעית, וברור שלא הוכחה שיש עיקרון אחד. זו שפה אחרת לגמרי, שאולי ממששת מאותו רעיון דומה: שכל הדרכים, ככל שיורדים בהן, מתקרבות זו לזו. אנחנו מצביעים על הדמיון ומשאירים לכם להחליט אם הוא אומר משהו או שהוא רק יפה.
ולסיום
חזרה לערימת השאלות. אפשר לראות בהן אוסף של חידות נפרדות, וזה לגיטימי לגמרי. ואפשר לראות בהן הצצות שונות לאותו דבר עצום שאיננו רואים במישרין, כל הצצה מאירה פיסה אחרת של אותה חשכה. הפרויקט הזה בחר באפשרות השנייה, לא כי הוכיח אותה, אלא כי היא יפה ועקבית, וכי היא שומרת על השאלות פתוחות.
אז לסיום, שאלה: כל השאלות הגדולות נראות מצביעות על אותו מקום. האם זה מפני שיש שם באמת דבר אחד, או מפני שאנחנו, כמין, פשוט לא יודעים לחשוב בלי לחפש אחד שמאחד את הכל?